פרעות תרפ"ט

הקהילה היהודית בחברון, המסורתית והשלווה, הייתה רחוקה מכל עימות או סכסוך לאומי. מאות אנשי הקהילה קיימו יחסי ידידות עם הערבים, שהתבטאו בשלום, שכנות טובה, עזרה הדדית, מסחר ועוד. רק מעטים יכלו לראות כי מבעד למעטה השלום - מבעבעת אש ההסתה והשנאה הערבית; רצף החיים היהודי בחברון נקטע באירוע מזוויע באכזריותו - "פרעות תרפ"ט".
פרעות תרפ"ט, היו התקפת הטרור הערבי – אסלמי הראשונה והגדולה בתולדות ההתיישבות בהן נרצחו עשרות יהודים במקומות רבים בארץ. מבחינות רבות, אירוע זה סימן את כיוון הבאות ביחסי יהודים-ערבים בארץ, ואת העימות הבלתי נמנע בין הטרור הערבי-אסלמי ובין העולם התרבותי כולו.

בגל הפרעות הותקפו ישובים רבים בארץ, אך ליישוב היהודי בחברון הייתה זו מהלומה מכרעת, שממנה טרם התאושש עד ימינו אנו.
לאורך הדורות ידעו יהודי חברון תקופות גאות ושפל ביחסיהם עם הערבים. דווקא השנים הסמוכות לפרעות היו שנות רגיעה ויחסים טובים, ופריחה יחסית במצבם של יהודי חברון. את הרעה חרש ה"מופתי" – חאג' אמין אל חוסייני, שמונה ע"י הממשל הבריטי כ"מופתי" של ירושלים; (מאוחר יותר, בזמן השואה, שהה אותו "מופתי" בברלין ושיתף פעולה בהתלהבות עם המשטר הנאצי).
בשנות ה–20, לאחר מינויו, החל חוסייני בהסתה שיטתית, ורקם עלילות נגד יהודי הארץ, על רצונם, כביכול, ל"גזול" את הכותל המערבי מידי המוסלמים. סייעה לו מדיניות הממשל הבריטי בארץ, שעיינה את הישוב היהודי ופעלה להחלישו בכל דרך אפשרית. בזמן שהפרעות החלו ברחבי הארץ, סירבו יהודי חברון להאמין שגם בעירו של אברהם אבינו, במקום בו חיו יהודים וערבים יחד מאות שנים בידידות ובשלווה, תתחולל הרעה. ערב הפרעות אף הגיעה כיתת לוחמי "ההגנה" והציעו את עזרתם בהגנת היישוב; אך נציגי ועד הקהילה ביקשו מהם לעזוב את המקום,כדי לא להתסיס את הרוחות ללא צורך. למחרת החל הטבח, כשהיהודים חסרי הגנה לחלוטין.
הפרעות החלו ביום ששי, י"ז באב תרפ"ט (24 באוג' 1929), בשעות אחה"צ. במסגדים הושמעו נאומי הסתה, והמוני פורעים החלו לזרום לכיוון בתי היהודים, ולהתקיף באבנים ובאלות כל יהודי שנקרה בדרכם, כולל את הרב הישיש יעקב יוסף סלונים, שהיה בדרכו למושל הבריטי להזעיק עזרה. יחסה של המשטרה הבריטית היה מחפיר ועוין: ליהודים לא הוענקה למעשה כל הגנה. מפקד המשטרה הבריטית, מייג'ור ריימונד קאפיראטה, אף התבטא בגסות כלפי משלחת ראשי הקהילה היהודית שבאו להתחנן להגנה. הוא הורה להם, בנוקשות, להסתגר בבתיהם ולא לצאת מהם. בזאת נחרץ גורלם של יהודים רבים שבתיהם הפכו למלכודת-מוות מול המוני רוצחים ערבים, שהתנפלו עליהם והרגום בעינויים קשים.

ההרוג הראשון היה שמואל רוזנהולץ, תלמיד בישיבה, שנרצח ביום ששי אחה"צ. ליהודים שפנו לבקש הגנה, הורו הבריטים להכלא בבתיהם. אחוזי אימה, נכלאו היהודים בבתיהם בליל שבת, וציפו לבאות.

למחרת, בשבת, י"ח אב תרפ"ט, התחולל טבח נורא ומזויע. אלפי ערבים נאספו, מצוידים בסכינים, גרזנים, קלשונים וכל הבא ליד החלו בהתנפלות שיטתית על בתי היהודים. היהודים, מסוגרים בבתיהם, הפכו לטרף קל לאספסוף משתולל וצמא דם. הפורעים לא חסו על איש, ורצחו בעינויים נוראים כל יהודי אליו יכלו להגיע. הם פרצו לבית הרב הזקן, חכם יוסף קאשטיל (קסטל), הרגוהו באכזריות, ושרפו את הבית.

הרב חנוך חסון, רב הקהילה הספרדית, נרצח עם כל משפחתו. בן ציון גרשון, הרוקח במרפאת "בית הדסה" שהגיש עזרה רבה לחולים - יהודים וערבים, נהרג בעינויים, לאחר שביתו נאנסה לעיניו ע"י עשרות פורעים. ידי אשתו נקטעו, והיא מתה ביסורים. מאות פורעים הסתערו על ביתו של אליעזר דן סלונים, שהיה מנהל בנק אפ"ק וחבר מועצת העיריה. לבית זה נמלטו יהודים רבים, שקיוו למצוא בו מחסה, אך לשווא. הפורעים חדרו לבית, התנפלו על היהודים שהיו בו, והרגום במיתה משונה, תוך שהם קוטעים, מרטשים, דוקרים ומענים כל יהודי שמצאו. כל משפחתו של אליעזר דן סלונים, אשתו, בנו, חותנו - הרב אברהם אורלנסקי, רבה של זכרון יעקב, ואשתו, נטבחו. נשאר בחיים רק בנו הקטן, שלמה, בן השנה: פצוע וטבול בדם, הוא שכב מתחת לגוויות בני משפחתו, וכך ניצל. מנהל בית ספר "תל נורדוי" בתל אביב, הסופר חיים אליעזר דובניקוב ואשתו, שבאו עם ילדיהם לחופשה בחברון, נרצחו בעינויים; ילדיהם, בן שמונה ובת שתים עשרה, הסתתרו בארון סמוך, ושמעו לידם את רצח הוריהם. הרב צבי דרבקין נחתך בפגיונות, מעיו נשפכו. בצלאל ליזרובסקי וביתו דבורה בת החמש, נשחטו. אליהו אבושדיד ובנו יצחק נרצחו לעיני האח הצעיר, יהודה בן התשע.
הטבח המשיך והתעצם. הרוצחים עברו מבית לבית, אחוזי טירוף רצחני, וטובחים באכזריות מפלצתית את שכניהם ומכריהם היהודים, שביקשו רחמים בזעקות, בכי, ותחינות; אלו נענו בקריאות "אללה אכבר - אטבח אל יאהוד!" והנפת סכין. בין אלפי הרוצחים, היו גם בודדים מבין הערבים שהגנו על שכניהם היהודים והצילום; השאר, כולל ערבים שהיו בני בית אצל יהודי המקום, עינו ואנסו ללא רחם, זקנים, תינוקות, נשים וילדים. זעקות אימה מלאו את הרחובות, ודם ונוצות כיסו אותם. האופה נח אימרמן נשרף למוות, כשהרוצחים הכניסהו בכח לתוך תנור האפיה.

לאחר מספר שעות של פרעות דמים, בהן עמדו השוטרים הבריטים מנגד כשיהודים נשחטים מול עיניהם, נשמעו יריות באויר: מפקד המשטרה הבריטי, ששני אחים יהודים: אליהו-דב וישראל- אריה חייכל נרצחו ליד המקום בו רכב על סוסו, חשש שעומדים להתנפל גם עליו. הוא הזעיק את חבריו, ואלו ירו באויר. הפורעים החלו במנוסה, והפרעות הופסקו.
היהודים ששרדו החלו לצאת ממחבואיהם, המומים מגודל הזוועה. הם הצטוו ע"י הבריטים להתאסף בבית המשטרה. למקום זה הובאו גם הפצועים, מרוטשים ומעונים, אך לא הייתה כמעט כל אפשרות להעניק להם טיפול רפואי, לאחר 'שהמרפאה ב"בית הדסה" הושמדה כליל. באותו יום נטבחו 59 יהודים: עוד שמונה מתו מפצעיהם מאוחר יותר. הבריטים הורו ליהודים לערוך לחללים לוויה מזורזת, עוד באותו לילה, כשמנין יהודים בלבד מורשה להצטרף ולומר "קדיש". הקדושים נקברו בקבר-אחים, בארבע שורות ארוכות. קבר נוסף נכרה לחלקי האברים הקטועים, לעפר, לבגדים ולחפצים ספוגי הדם שהוצאו מבתי היהודים. לאחר שלשה ימים החליטו הבריטים לחסל את הישוב היהודי בחברון. היהודים הועלו למשאיות שהובילו אותם לירושלים. כל רכושם ובתיהם של היהודים נפלו טרף לידי המרצחים והפורעים.

כך, בהתקפת טרור מזוויעה ואכזרית של אספסוף רצחני ערבי, ובשיתוף פעולה של הממשלה הבריטית, שהשלימה את מלאכת הגירוש, נכחדה הקהילה היהודית בחברון – הקהילה היהודית העתיקה ביותר בארץ.
(מפקד משטרת חברון, ריימונד קאפאראטה, המשיך בתפקידו במשטרת המנדט: ב – 1943 הוא פיקד על מבצעי חיפוש נשק ביישובים יהודיים, שהתבצעו באכזריות מיוחדת. ברמת הכובש נהרג יהודי אחד, ובגבעת חיים – שבעה. מאוחר יותר, כשפיקד על משטרת חיפה, ניסו אנשי לח"י, במסגרת תנועת המרי העברי, להתנקש בחייו; הניסיון נכשל.

 פרעות תרפ"ט, שבהן נרצחו עשרות יהודים, היה אחד האירועים החמורים ביותר בתולדות הישוב היהודי בארץ לפני קום המדינה.

לאורך הדורות ידעו יהודי חברון תקופות גאות ושפל ביחסיהם עם הערבים. דווקא השנים שקדמו לפרעות הצטיינו ברגיעה ובפריחה יחסית, ובעת שהחלו בארץ הפרעות, סירבו להאמין ששכניהם יעזו לגעת בהם לרעה. מכאן יובן מדוע כשהגיע כיתת לוחמי ה"הגנה" ערב הפרעות והציעה את עזרתה, ביקשו מהם פרנסי הקהילה לעזוב את המקום, "כדי לא להתסיס את הרוחות". משהחל הטבח, ביום המחרת, היהודים נותרו חסרי הגנה לחלוטין.

הפרעות החלו ביום שישי, י"ז באב, בשעות אחר הצהרים. במסגדים הושמעו נאומי הסתה, והמוני פורעים החלו לזרום לכיוון בתי היהודים, ולתקוף באבנים ובאלות כל יהודי שנקרה בדרכם, כולל את הרב סלונים הישיש, שהיה בדרכו למושל הבריטי להזעיק עזרה. יחסה של המשטרה הבריטית היה עוין ומביש וליהודים לא הוענקה למעשה כל הגנה. מפקד המשטרה הבריטית, מייג'ור קאפיראטה, אף התייחס בגסות כלפי משלחת ראשי הקהילה היהודית שביקשו את עזרתו. הוא הורה להם בנוקשות, להסתגר בבתיהם ולא לצאת מהם. בזאת נחרץ גורלם, שכן בתיהם הפכו למלכודת מוות מול המוני מרצחים ערבים שהתנפלו עליהם והרגו בהם בחמת זעם.

ההרוג הראשון, שמואל רוזנהולץ, היה תלמיד ישיבה, שנרצח ביום שישי אחר הצהרים. למחרת בשבת, י"ח באב תרפ"ט, התחולל הטבח הנורא. אלפי ערבים מהעיר ומהכפרים הסמוכים, מצוידים בסכינים, גרזנים, ומכל הבא ליד, החלו להתנפל על בתי היהודים. הפורעים לא חסו על איש. הם פרצו לבית הרב זקן, חכם יוסף קאשטיל (קסטל), הרגוהו באכזריות ושרפו את הבית. הרב חנוך חסון, רב הקהילה הספרדית, נרצח עם כל משפחתו. בן ציון גרשון הרוקח במרפאת "בית הדסה", שהגישה עזרה רבה לחולים - יהודים וערבים, נהרג בעינויים, עם בנותיו. ידי אשתו נקטעו, והיא מתה ביסורים.
מאות פורעים הסתערו על ביתו של אליעזר דן סלונים, שהיה מנהל בנק אפ"ק וחבר מועצת העיריה. יהודים רבים נמלטו לביתו בתקווה למצוא מחסה, אך לשווא. הפורעים חדרו לבית, התנפלו על יושביו וטבחו בהם ללא רחם, תוך שהם קוטעים, מרטשים, דוקרים ומענים כל יהודי שנקרה בדרכם. משפחתו של אליעזר דן סלונים, אשתו, בנו, חותנו - הרב אורלנסקי, רבה של זכרון יעקב, ואשתו נטבחו. נשאר בחיים רק בנו הקטן, שלמה בן השנה: פצוע וטבול דם, הוא שכב מתחת לגוויות בני משפחתו, וכך ניצל.

הטבח המשיך מבית לבית, תוך זעקות, בכי ותחינות היהודים למיודעיהם הערבים. אלו נענו, בדרך כלל, בקריאות "אטבח אל יהוד!" והנפת סכין. רק בודדים מביניהם הגנו על שכניהם היהודים והצילום. השאר, כולל ערבים שהיו בני בית אצל היהודים, עינו והרגו ללא רחם, זקנים נשים וטף.
לאחר מספר שעות של פרעות דמים, שבהן השוטרים הבריטים עמדו מנגד ללא מעש, נשמעו יריות באוויר. אחד השוטרים הבריטים שצפה באדישות בשני אחים יהודים נרצחים ליד המקום בו רכב על סוסו, חשש שעומדים להתנפל גם עליו. הוא הזעיק את חבריו ואלו ירו באוויר. הפורעים החלו במנוסה והפרעות פסקו באחת.

שרידי היהודים החלו לצאת ממחבואיהם, ונוכחו בממדי האסון. הם נצטוו בידי הבריטים להתאסף בבניין המשטרה, לשם הובאו גם הפצועים, אך לא היתה כמעט אפשרות להעניק להם טיפול רפואי, לאחר שהמרפאה ב"בית הדסה" נהרסו כליל.
באותו יום נטבחו 59 יהודים ועוד שמונה מתו מפצעיהם מאוחר יותר. הבריטים התירו לערוך לחללים לוויה מזורזת, כשמניין יהודים בלבד מורשה להצטרף ולומר "קדיש".
קבר נוסף נכרה לחלקי האיברים הקטועים, וכן לבגדים ולחפצים ספוגי הדם שהוצאו בחברון. היהודים הועלו על משאיות שהובילום לירושלים. כל רכושם ובתיהם נפלו טרף לידי הערבים.

בכך בא הקץ על הקהילה היהודית העתיקה ביותר בארץ