משפחת קסטל בעיר חברון

הקסטלים עוזבים את עזה ומתיישבים בחברון 

בשנת 1799 כל אנשי הקהילה היהודית עוזבים את עזה ועוברים לירושלים וחברון. 
הקסטלים עוזבים את עזה ועוברים לגור בחברון, למעשה כשהם מגיעים לחברון הם יודעים שחלק מהקסטלים הגיעו לחברון הרבה שנים קודם. 
יוסף קשטיל חתום על כתב שד"רות משנת 1726 המתאר את המצב הכלכלי הקשה ומבקשים עזרה כלכלית. 
יצחק בן צבי כותב " זקני חברון סיפרו לי שאנשי עזה שבאו לחברון העלו עימהם את דלתות העץ של בית הכנסת העתיק בעזה, וקבעו אותן בבית הכנסת העתיק בחברון " 

אברהם קשטיל הרב של חברון בשנת 1759- בהקדמה לספר " אורים גדולים " שנדפס בשנת 1758 מוזכר גם שמו של אברהם קשטיל מרבני חברון. 

חברון
חברון העיר העתיקה ביותר בארץ ישראל, שמה בעבר היה קרית ארבע, נהרסה על ידי הרומאים לפני חורבן הבית השני, בתקופה הערבית העיר נושבה ונבנתה מחדש. 
חברון התקדשה בגלל מערת המכפלה, הערבים קראו לה " איל חליל ". 
העיר נחרבה שוב על ידי הצלבנים אבל נכבשה מחדש על ידי צלאח אדין וחזרה להיות מוסלמית. 
חשיבות הקדושה הנובעת ממערת המכפלה -מקום קברותיהם של אבות האומה הישראלית שנתיחד בקדושה מיוחדת של המקום, ידוע שגם המוסלמים מתיחסים בקדושה אל המערה. מעל המערה בנו הערבים מסגד שהפך להיות מרכז תפילה לערבים. 
מאז רכש אברהם אבינו את שדה מערת המכפלה שבחברון לאחוזת קבר לו וליורשיו עד עולם, המקום זוכה לביקורים של יהודים בכל הזמנים ובכל הדורות. 
חברון נתקדשה גם במסורת המוסלמית- כעירו של " אהוב אללה, אל חליל, " וכך גם שמה הערבי של חברון,על שם אברהם אבינו. הזכור לנו שהצטיין בהכנסת אורחים שהפך לסמל ולסיסמה של הממונים על הכנסת אורחים במסגד מעל מערת המכפלה. 
הערבי, תמים אדרי, קיבל בחכירה את מערת המכפלה מידי הנביא מוחמד, הוא ניהל את הכנסת האורחים למערת המכפלה. בשנת 1176 ביקר בחברון ר' פתחיה, הוא מתאר את ביקורו במערת המכפלה אבל לא מזכיר שום דבר על ישוב יהודי בחברון. בשנת 1331 כותב רבי יצחק חילו,יהודים רבים בחברון סוחרים בצמר גפן, מיצרים כל מיני זכוכית, יש להם בית כנסת ישן בו הם מתפללים. בשנת 1481 ר' משולם מולטירה מבקר בחברון ומדווח על 80 בעלי בתים יהודים. 
בשנת 1488 כותב רבי עובדיה מברטנורה במכתב לאביו באיטליה, על ביקורו בעזה ובחברון, מספר שבחברון יש כעשרים בעלי בתים יהודים, כולם רבנים, מחציתם הם מזרע האנוסים שעכשיו הגיעו. 
בשנת 1540 ר' מלכיאל אשכנזי, קנה חצר גדולה מהקראים והכניס את היהודים לגור בחצר, מיסד קהילה קבועה והישוב היהודי מתרחב, מאז יש ברציפות יהודים בחברון, עד מאורעות 1936. החצר נקראה בספרדית " אל קורטיזו " שימשה את היהודים כ-400 שנה, את החצר הקיפו בתים גבוהים, אשר יצרו חומה שהקיפה את החצר, לחצר היה שער ברזל שהיה נסגר בלילות וכך מגן עליהם מגורמים שליליים. היהודים פחדו לגור מחוץ לחצר, עם שקיעת החמה היו נסגרים בתוכה. כשהגיעו זמנים טובים, חלק גדול מהיהודים יצאו מהחצר ושכרו דירות בעיר. בחצר נשארו בעיקר העניים. 

"הרב השחור" 

בשנת 1580 שלט בחברון ובכל הסביבה, השיך מכפר דורה, עבד איל רחמן ואחיו, הוא חישב את כל יהודי חברון לקנינו הפרטי וכל יהודי היה חייב כל חצי שנה לשלם לשיך, מס פדיון נפש, הוא הגן על היהודים, אבל התעמר בהם קשות, לכן אנשי הקהילה בקשו מגבאי החלוקה בחו"ל לכלול בכספי החלוקה, את המס שעליהם לשלם לשיך העריץ, קצבתו נרשמה בשם " הרב השחור ". 
השיך היה גם מלווה ליהודים כסף בריבית קצוצה שהיה להם קשה לשלם. 

הייתה גם תקופה שהיו תופרים טלאי על הבגד שלהם כדי שיראה ישן. אבל בשנת 1619 פרצה מגיפה בחברון שגרמה ליציאת יהודים מחברון לעזה, בין הבורחים היה גם רבי ישראל נג'רה גדול המשוררים העברים, המצב הכלכלי החמיר מאד. 
המצב הכלכלי הגרוע והבטחון הרופף- הקשר העיקרי של יהודי חברון היה עם הקהילה בעזה שדרכי המסחר ביניהם היו תמיד פתוחות. החיים בחברון היו בדרך כלל קשים מבחינה כלכלית, לכן נאלצו לבקש סיוע מכל העולם היהודי. 
בימי השולטן התורכי, אחמד השלישי [ 1703- 1730 ] השלטון המרכזי התרופף. אמירים ושיכים מקומיים פרקו את עולה של תורכיה והשתלטו על התושבים, השתמשו באמצעים אכזריים כדי להטיל את מרותם על הפלחים ועל העירונים ולסחוט מהם מיסים ככל אשר יכלו, זו הייתה שעת כושר להציק ליהודים ולהטיל עליהם מיסים כבדים. 
המצב הכלכלי היה כל כך קשה עד שהנוצרים זממו שהם יכולים לשלם את חובות היהודים, לקחת את רכושם כדי שהיהודים יעזבו את חברון, למזלה של הקהילה, הערבים לא נענו להצעת הנוצרים. 
בשנת 1726 היהודים חייבים הרבה כסף לערבים ואין להם אפשרות לשלם את החובות. הקהילה עורכת כתב שד"רות המתאר את המצב הכלכלי הקשה. על המכתב הזה חתם גם יוסף קשטיל. 
בשנת 1733 המקובל הירושלמי ר' גדליה חיון יצא בשליחות חברון לקושטא והקים שם ועד פקידי חברון שעסקו בסידור תשלומי החובות. 
בשנת 1772 שליח השד"רות הגיע לאמריקה וגייס סיוע כספי לקהילה בחברון. 
עלילת דם 
בשנת 1775 המוסלמים העלילו על יהודי חברון שהם אשמים בהריגת בנו של השיך הגדול, מלך הארץ, שהם הטביעו אותו וטמנו אותו בבור שופכין. 
תחילה השיך דרש להרוג את כל בני הקהילה היהודית, אחר כך נעתר לקבל עשרה בחורים והוא יהרוג רק אותם. האמהות שלהם פנו בבכי אל אשת השיך כדי שתשכנע את בעלה השיך שיסתפק בתשלום כסף גדול וכך היה. 
השליחים יצאו לסיור בעולם כדי לגייס 5000 גרושים שהיה סכום גדול מאד. 

חברון ככלל שימשה במאות האחרונות קן לרבים ולמתבודדים, תנאי הקיום נוחים, אוויר צח ומבריא, מוקפת כפרים המספקים את כל צורכי המזון, בכל ליל כיפור היו מקריאים את שמות הרבנים שהיו בחברון וביניהם גם את קאשטיל. 
שינוי ניכר לטובה קרה עם עלית גולי ספרד, השפעת העולים הייתה רבה, התחילו לדבר ספרדית ולקלוט את התרבות של העולים. 
הישוב היהודי גדל והתרחב. בחברון נתמנה מ"מ לחכם בשי שנחשב לפקיד בכיר של הממשלה. 
בינתיים בנו בחצר בית כנסת חדש ראשוני האשכנזים החלו לבוא לחברון בשנת 1820 מחסידי חב"ד ומקורבי הבעל שם טוב. [ כ-20 שנה לאחר שהגיעו העזתים לחברון. ] 

מערכת החינוך כללה : 
1. קריאה בספר תהילים מדי יום עם עלות השחר. 
2. בית חינוך לקטנים לתלמוד תורה בעזרת שלושה מורים.לימוד האותיות והנקודות. 
3. לימוד התנ"ך ותפילה מדי יום. 
התמנה אחראי על חלוקת הכספים ללומדים בכולל וליתר צרכי הקהילה. 
כמות היהודים באותו זמן הגיע לכמה מאות בתים, לעומת כ- 35000 נפש ערבים שגרו בחברון. העיר שוכנת בסביבה עשירה במעיינות ופוריה מאד, רבת כרמים, מרכז כלכלי חשוב בהרי יהודה, עיר מסחר ותעשיה זעירה, הדרכים מתמשכות מכאן אל באר שבע, מערבה לבית ג'וברין ולחוף הים התיכון. 

הקסטלים בחברון, על פי ספר חברון
 
רבי יוסף קאשטיל חותם על כתב שד"רות בשנת 1726. 
אברהם קאשטיל הרב של חברון בשנת 1759. 
בהקדמה לספר " אורים גדולים " שנדפס בשנת 1758 מוזכר גם שמו של אברהם קאשטיל מרבני חברון. 
רבי אליהו קאשטיל - מחכמי חברון שפעלו בשנים 1770 -1790. 
רבי יעקב קשטיל - כנ"ל. 
רבי יהודה קאשטיל, מוזכר בשנים 1817, 1828. 
בשנת 1871 משפחת קאשטיל עוזבת את הגטו- ה"קורטיזו " ועוברת לגור בעיר חברון עם משפחות, קפילוטו, ריבלין וסלונים.אלו הראשונים מכל הקהילה שעברו לגור בעיר. 
רבי יוסף חיים קאשטיל בין החכמים בשנת 1882. 
רבי חיים קאשטיל ורבי אברהם קאשטיל, מוזכרים בשנת 1910. 
 הרב מאיר שמואל קאשטיל זקן חכמי חברון בדורו חתום על מכתב ברכות מקהילת חברון אל ועד העיר ירושלים בשנת 1918. הוא חתום גם על כתב שד"רות שניתן לרבי יחזקאל שלום מני. נרצח בפרעות תרפ"ט. 

קסטלים בעזה ובחברון על פי מפקדים שבוצעו ב-1839 וב- 1866.
 
מפקד שנת 1839 בחברון. 

• ח, שבתי קשטיל, נולד בעזה, בן 53, מקצוע צורף, מספר ילדים אחד. 

• ח, רחמים קשטיל, בן 41, מקצוע צורף, מספר ילדים שניים. 

• ח, דוד קשטיל, נולד בחברון, בן 36, מקצוע צורף, מספר ילדים שישה. 

• ח, יהודה קשטיל בן 30, מקצוע צורף, מספר ילדים שניים. 

• ח, יעקב קשטיל, נולד בעזה, בן 37, מקצוע צורף. 

• ח, אפרים קאשטיל. בן 20, מקצוע צורף. 

• הרב ח"ר דוד קשטיל, נולד בעזה, בן 45, לומד, מספר ילדים חמישה. 

• ח"ר מרדכי קשטיל, בן 25, לומד. 

• ח"ר נחמיא קשטיל, נולד בעזה, בן 78. לומד. 

• חכם משה קשטיל, בן 18. לומד.

​

לוח שמות האלמנות בחברון

• לונה די קשטיל, נולדה בעזה, בת 57. 

• בכורה די קשטיל, נולדה בירושלים, בת 52. 

• חנה די קשטיל, נולדה בחברון, בת 59. 

• ג'ויא די קשטיל, נולדה בחברון, בת 41. 

• מפקד בחברון בשנת 1866 

• רבי משה קשטיל, נולד בחברון, בן 40, לומד, אשתו סניורו. 

• משה חיים קשטיל, נולד בחברון, בן 35, לומד. אשתו אסתר, שלושה ילדים. 

• אלעזר קשטיל , נולד בחברון, בן 30, למדן. אשתו שרה. ארבעה ילדים. 

• חיים קשטיל, נולד בחברון, בן 36, עובד. אשתו שמחה. שני ילדים. 

• משה קשטיל, נולד בחברון, בן 21, עובד, נשוי. 

• דוד קשטיל, נולד בחברון, בן 72, עובד, אשתו בכורה. 

• שבתי קשטיל, נולד בעזה, בן 90, זקן מופלג. 

• רחמים קשטיל, נולד בעזה, בן 82, עבד, אשתו לונה. 

• רבי אברהם קשטיל, נולד בחברון, בן 32, עובד, אשתו מרים, שני ילדים. 

• רבי שלמה קשטיל, נולד בחברון, בן 20, לומד, אשתו מלכה. 

• רבי נחמיה קשטיל, נולד בחברון, בן 25, עובד, אשתו לריקה. 

הגיוס לצבאות התורכי והבריטי
 
מלחמת העולם הראשונה פורצת ב-30 לאוקטובר 1914, המלחמה בין הרוסים, האנגלים והצרפתים נגד התורכים. הגיוס לצבא התורכי נעשה חובה על כל אזרח עותומאני. 
השולטן הכריז כי מלחמה זו היא מלחמת קודש [ ג'יהאד ] רק למוסלמים.בעקבות פקודה זו הוצאו החיילים הנוצרים והיהודים מגדודיהם ונשלחו לגדודי ה"עמליה " [גדודי העבודה ], לחפור חפירות, לסלול כבישים, ומסילות ברזל וכדומה, מצבם היה רע ביותר, המזון היה דל מאד, חלק גדול מן היהודים האלה לא חזרו הביתה,הם נפלו במגפות וברעב, חיילים אלה נחשבו נחותי דרגה. תלבושתם, כלכלתם והסדרם הכללי היה נחות ביותר, האוכל שקיבלו, היה מעט קמח או דורה ומזה היה עליהם להכין את מזונם, בלילות קרים ובגשם לא היו להם שמיכות ומעילים שיגנו עליהם
 
אליעזר קסטל מתגייס לצבא הבריטי.
 
כאשר אליעזר הגיע לאלכסנדריה אשר במצריים, הוא נוכח שהוא לא היחידי שברח מהארץ למצרים, באלכסנדריה התקבצו למעלה מאחד עשר אלף יהודים שברחו מהארץ. הם גרו במחנות שאורגנו על ידם בסיוע יהדות אירופה, אמריקה ובמיוחד יהודי מצרים. זאב ז'בוטינסקי ויוסף טרומפלדור ששהו במצרים, אמרו שצריך למצוא דרך להתארגן בגדודי צבא, שיפעלו עם הבריטים לשחרור הארץ מהתורכים. עצם השתתפותנו במלחמה כתף אל כתף עם האנגלים לשחרור ארץ ישראל מהתורכים, יגדילו את הסיכויים שלנו לקבל הכרה מהאנגלים על זכותנו להקים מדינה עברית בארץ ישראל, אחרי שיחות עם הקצינים הבריטים הבכירים התברר, שהבריטים לא מוכנים לארגן אותם בגדודים לוחמים, אלא מוכנים לאפשר להם להתארגן בגדוד מובילי פרדות, אשר יסייע לצבא הבריטי בנושאי הספקה ואחזקה. 
זבוטינסקי לא הסכים ועזב את מצרים. לעומתו טרומפלדור שהיה בוגר מלחמה בצבא הרוסי,[ שם איבד יד אחת], הסכים לקבל את ההצעה ועזר לבריטים לארגן את הגדוד העברי הראשון " גדוד מובילי הפרדות ". אליעזר קסטל התגייס לגדוד. 
הגדוד הוקם באפריל 1915 מפליטי ארץ ישראל, ספרדים, אשכנזים ותושבי אלכסנדריה. סך הכול 650 חיילים, למפקד הגדוד התמנה קולונל פטרסון, [אירי ], ארבע פלוגות, בראש כל פלוגה קצין בריטי. 20 סוסים לקצינים ו-750 פרדות לגדוד. 
ב-2 לאפריל 1915 החלו באימונים שארכו 15 ימים, אחר כך הגדוד הופעל בגליפולי אשר בתורכיה. הקרבות היו קשים מאד, הגדוד הוביל תחת אש ציוד ותחמושת אל החזית. עד חודש דצמבר 1915 היו לגדוד שמונה הרוגים ו-55 פצועים.הגדוד חזר למצרים ופורק. אבל 120 בחורים מהגדוד כולל את אליעזר קסטל, היוו גרעין להקמת גדוד קרבי, גדוד ל"ח קלעי המלך. 
ביוני 1917 הגדוד הגיע לקו החזית מצפון לירושלים ונלחמו על השליטה בבקעת הירדן, החיילים סבלו מאד מהמלריה ומהאקלים החם. שם נהרגו 6 חיילים ו-26 מתו ממחלות. 
ב-כ"ט בנובמבר 1917 זכינו בהצהרת בלפור על הקמת בית לאומי בארץ ישראל, יש להניח שהתנדבות הישראלים לגדודים העבריים השפיע בחיוב. 

אחרי מלחמת העולם הראשונה. 
לאחר שהתורכים הפסידו במלחמה, פינו את חברון, אך הבריטים טרם הגיעו. הנכבדים, ערביי חברון הבטיחו ליהודים שהם יגנו עליהם ועל רכושם, מדי ערב הערבים היו באים "לחצר" ומבלים עם היהודים עד שהבריטים הגיעו לחברון. 
באותה שנה [1920] ייסדו אגודה ערבית יהודית, האגודה הקימה מועדון בו היו מתכנסים מדי ערב יהודים וערבים וגם כמה נוצרים, אחרי כשנתיים הפעילות דעכה והמועדון נסגר 
באביב 1920, ערביי חברון, יצאו כמנהגם מדי שנה בתהלוכה לנבי מוסה דרך ירושלים כשהם מכים במצלתיים ומנפנפים בדגלי החרם. בחברון הופצה שמועה, שהציונים מירושלים, התנפלו עליהם, קרעו את דגליהם והכו בהם. 
ערביי חברון פנו אל המושל הבריטי ובקשו רשות לצאת מיד לירושלים כדי לעזור לאחיהם שהותקפו על ידי הציונים. המושל סירב לבקשתם וחסם את היציאות לירושלים. המושל כן נענה לבקשתם לערוך הפגנה בחוצות חברון. 
במקביל המושל פנה אל הרב סלימן רבה הראשי של חברון, ובקש שהיהודים יסתגרו בבתיהם בשעת ההפגנה כדי למנוע התקלות בין היהודים והערבים, אולם הרב לא הסכים להסתגר אז המושל מחק את הבקשה הזו מהאיגרת. 
באותו לילה באה אל היהודים משלחת של מכובדים ערבים והסבירו כי הם לא יעשו כל רע ליהודי חברון, הם רק נגד הציונים הזרים בארץ. 
המושל הזמין תגבורת וקבל שלש משאיות מלאות בחיילים הודים,למחרת בבקר כל הכיכר המרכזית והגובלת עם חצר היהודים הייתה מוצפת בערבים משולהבים ומזוינים במקלות וחרבות. המושל הורה לצבא להיכנס לכיכר והכריז באזני הערבים שאם לא יתפזרו הצבא יפתח באש. תוך דקות ספורות הכיכר התרוקנה מערבים. ההודים המזוינים נשארו לשמור על היהודים. 
ב-1921 האסיפה הכללית של יהודי חברון בחרה ועד חדש אשר כלל את רבי מאיר שמואל קאשטיל. 
ב-1923 גרו בחברון 413 נפשות, עמדו לרשותם חמישה בתי כנסת, שלושה ספרדים ושני אשכנזים, מצב הקהילה היה איתן, מרביתם התפרנסו ממסחר ומלאכות שונות כולל הוראה ועוד..יחסי היהודים עם הערבים וכמנהגם משנים קודמות היה טוב, הערבים היו מארחים בחגיהם את בני הקהילה היהודית והם היו מתארחים בבתי היהודים בכל חג ומועד. 
הגטו היהודי שהיה "בחצר" שבו התגוררו היהודים משך כ- 400 שנה הלך והתרוקן, רק העניים נשארו בו. 
בקיץ תרפ"ט 1929 הותר ליהודים לעלות במדרגות המסגד במערת המכפלה, עד למדרגה השביעית. באותו קיץ ביקר בחברון רבי יצחק שניאורסון, הרבי מלובאוויטש, אשר הורשה לבקר במערת המכפלה

. 
פרעות תרפ"ט.
 
"בבוקר יום השישי י"ז באב [ 23 באוגוסט 1929] התחילו פלחים רבים מכל הכפרים בסביבה ובדווים ממדבר יהודה נוהרים לחצר המסגד בירושלים . 
שלא כרגיל לא באו איתם נשותיהם וילדיהם, רובם נשאו עימהם אלות ומקלות סכינים ופגיונות" 
במילים אלו פותח יהודה סלוצקי, בספר תולדות ההגנה את תיאורו על תחילת התקפה ערבית, על יהודי ירושלים במאורעות 1929. 
בנהירת פלחים זו החלו למעשה מאורעות 1929 בארץ ישראל, הם החלו בירושלים והתפשטו למקומות ישוב רבים, מחברון בדרום ועד יסוד המעלה בצפון. 
כנופיות ערבים מצוידים באלות גרזנים וגם נשק חם, מוסתים על ידי המופתי הגדול של ירושלים, חאג' אמין אל חוסיני, תקפו ישובים רבים בארץ.המאבק היה אכזרי ורווי דם, הישובים היהודים הותקפו על ידי עם גדול ורב שעלה עליהם מספר מונים. 
העיתוי שהערבים בחרו היה מוצלח מאד מבחינתם, רוב מנהיגי הישוב כולל מפקדי הגנה בכירים לא נוכחו בארץ. 
כנ"ל גם בשלטון הבריטי, הנציב העליון היה בלונדון, מפקד המשטרה וכשליש מקציני המשטרה הבריטים יצאו לחופשה, כולל מפקד חיל הספר סגנו וארבעת מפקדי פלוגותיו הבריטים. 
הישוב היהודי הופתע לחלוטין מהתקפות אלו ונאלץ לעמוד על נפשו ביחסי כוחות גרועים מאד מבחינתו, אם זה בכמות אנשים ונשק ואם זה ברמת האימונים וכוננות הארגון והפיקוד. 
הישובים המותקפים נאלצו להתגונן מול המוני ערבים ולעיתים גם נגד שוטרים ערבים,שהצטרפו אל הפורעים. 
הצבא הבריטי נכנס לפעולה באיטיות רבה. בסופו של דבר השתלט על המצב והכריח את הערבים להפסיק התקפותיהם, אבל לא לפני שאירעו אסונות מחרידים, בהם ישובים רבים נעזבו ונהרסו ויהודים רבים נטבחו. הדרך בה נקטו היהודים כדי להגן על עצמם הייתה מגוונת, אולם כללית ניתן לסווגן לשתיים. 
1] אלה אשר התארגנו מראש, נערכו להגנה, נלחמו בנשקם הבלתי לגלי ולעיתים אף השיבו מלחמה שערה וגרמו לתוקפים אבידות, אם כי היו ביניהם כאלה שלמרות לחימתם לא הצליחו לעמוד בפני לחץ התוקפים ונאלצו לנטוש את יישובם ולסגת אל ישוב אחר [ דוגמת חולדה ]. 
2] היו יישובים אשר כלל לא היו מודעים לסכנה, סמכו על הבריטים ועל ידידיהם , שכניהם הערבים, לא נערכו ולא התגוננו, דוגמת חברון. אלה הופתעו כאשר הותקפו ונאלצו להתחבא בבתיהם, תוך שהם בורחים ומסתתרים מן הערבים אשר טבחו בהם ללא רחמים. 

יהודי חברון לא נערכו להגנה, לא רכשו נשק, לא התאמנו בנשק, והתנגדו לקבל סיוע מההגנה בירושלים. הם שלחו חזרה לירושלים את חברי ההגנה שהגיעו עם נשק ערב הטבח לחברון, הם הציעו לוועד של הקהילה בחברון לקבל תגבורת מירושלים, עשרה חברי הגנה עם נשק, אבל חברי הועד סרבו ודרשו שהאנשים שהגיעו יחזרו לירושלים ולא ישמשו עילה לערבים לתקוף את הקהילה. 

השנים האחרונות אחרי מלחמת העולם הראשונה ועד לשנת תרפ"ט, היו שנים של תלות במנהיגים הערבים אשר קיימו יחסי חברות ידידותיים עם היהודים, הקימו מועדון משותף של ערבים ויהודים, היהודים הזמינו את הערבים להתארח בבתיהם בחגי ישראל והערבים הזמינו את היהודים להתארח בבתיהם בחגי הערבים. 
עם סיום מלחמת העולם הראשונה התורכים פינו את חברון ונעלמו, הבריטים טרם הגיעו ואז נכבדי הערבים הגנו על הקהילה היהודית בחברון, אינני יכול קבל את ההחלטה לסמוך על הערבים ולא לסמוך על חברי הגנה יהודים מירושלים. אבל אני מבין מה הוביל אותם להחלטה זו. 
גורם נוסף להפתעה הבטחת המושל הערבי נוצרי שהוא אחראי לכך שלא יקרה ליהודים שום דבר והטעה אותם כשסיפר להם שיש תגבורת שוטרים גדולה בבגדים אזרחיים, כוח מספיק למנוע התקפה על היהודים. 

פרעות בחברון בי"ז תרפ"ט 1929. 

על פי ספר חברון ביום שישי 1300 הערבים יצאו מהמסגדים, נכבדי הערבים באו לבקר את מר סלוני [ שהיה יו"ר ועד הקהילה, חבר מועצת העיר חברון] והתפארו על השקט השורר בחברון והוסיפו להבטיח כי בחברון לא יקרה דבר. 
יום שישי י"ז באב 14:30 אחר הצהרים צעיר ערבי רכוב על אופנוע, בא מירושלים הזעיק את תושבי חברון, שדם ערבי נשפך בירושלים וקרא להם לצאת לנקמת דם. יותר מאוחר הגיעו עוד מכוניות מירושלים וחיממו את האווירה, זרקו אבנים על יהודים, דקרו צעיר יהודי בגבו. 
המוני ערבים התרכזו מול ביתו של סגן מפקד המשטרה ומשם התחילו בצעדה סוערת.מר סלונים צעד במהירות אל מפקד המשטרה כדי לדרוש ממנו שימנע את צעדת הערבים. 
אבל מפקד המשטרה דחה את בקשתו בגסות. 
המטרה הראשונה של האספסוף הייתה ביתו של גרוד'זינסקי שהיה מלא ביהודים, עשרות ערבים פרצו אל החצר, שברו חלונות וזרקו אבנים, אבל הם נבלמו על ידי שוטרים ערבים. 
המטרה השניה הייתה הישיבה, בגלל קדושת השבת לא היו תלמידים בישיבה, פרט לשניים, השמש והמתמיד, השמש הבחין בתוקפים והתחבא בבאר המים, אבל הצעיר המתמיד היה שקוע בלימודיו קיבל צרור אבנים על ראשו ונהרג. 
ביום שבת בבוקר ניסו לשלוח מברק לירושלים אבל לא הצליחו. בשעה 0600 ערבים כפריים נוהרים לתוך חברון,מפקד המשטרה הבריטי קפירטה הורה על היהודים להיסגר בבתיהם. כנופיות מזוינים בנשק מסתובבים ברחובות ומלהיבים את ההמון בצעקות פרא. 
חברי הועד היהודי מתכנסים ומחליטים. 
א] למחות על ההוראה להיסגר בבתים. 
ב] לאסוף את ראשי המשפחות הערביות בחברון ולשכנעם להגן על היהודים. 
בדרכם אל מפקד המשטרה מקבלים מטר של אבנים.מפקד המשטרה קפירטה כועס ומגדף אותם על שיצאו לרחוב. 

נאום ההסתה. 
השיח טאליב מרקה עמד בראש ההמון וצעק צעקות הסתה להרג ביהודים 
להלן נאומו: אתם המוסלמים, הנה לפניכם עשרה אמריקאים שהורים מיליונרים להם באמריקה, הנה הוא אליעזר דן סלונים שעיוור את עיני הערבים בקרדיטים שלו באפ"ק. שחטו את היהודים, שתו את דמם,היום יום האיסלם, היום שהנביא ציווה עליו, אללה והנביא קוראים לכם לנקום את דם אחיכם המוסלמים ההרוגים בירושלים. אללה או אכבר, הרגו ביהודים, עלו איתי, הנה לפניכם בחורות יהודיות יפות. 
הטבח מתחיל מחדש, התקפת אבנים על משפחת אבו ג'דיד, אליהו אבו ג'דיד נלחם אבל הכריעו אותו, הורגים גם את יצחק אבו ג'דיד, את הזקן גוזלן ואת בנו משה, הרגו נשים וילדים, נחלי דם מלאו את הבית, ומיד החלו לשדוד את רהיטי הבית. 
ההמון מתפרץ אל ביתו של הרב מאיר שמואל קאשטיל הורגים אותו וממשיכים לביתו של חכם חסון רוצחים אותו ואת אשתו ושודדים את הבית. 
פורצים לבית הדסה, לבית המרקחת, ולבית הכנסת, ומעלים את הכול באש כולל את ספרי התורה.הורגים את הרוקח ואשתו ואת הבת. 
הרוצחים מקיפים את הבית של קפילוטו ובורלנד, המון פורעים פורצים את הדלתות, אברהם דב שפירא מתגונן בגבורה אבל נהרג. הורגים את צבי הלר במכות, משה אהרון מבקש מהרוצחים לאפשר לו לומר וידוי, אבל בעוד שהוא מתוודה הם הורגים אותו בדקירות פגיון,הם הורגים שני בני ישיבה שמואל איזק שטרן,ויששכר אליהו סנדרוב, שני בני ישיבה נצלו משום שהם שכבו בתוך נחלי הדם שזרמו ונראו כאילו מתים.ילדים ונשים ערביות שודדים את הבתים. אליהו קפילוטו נפצע קשה, בפתח לבית קיזלשטיין הרגו את זאב גרינגברג. 
בבית בורלנד בני הבית הסתתרו במטבח האפל, אבל הערבים גילו אותם ורצחו אותם בפטישים, בעל הבית הערבי העביר כמה פצועים אל ביתו. 
הרוצחים פורצים אל בית השוחט, הוא בורח לרחוב, הערבים דולקים אחריו ומשיגים אותו, הוא מציע להם את כספו, הם מרפים לרגע לוקחים את הכסף ואחר כך הורגים אותו במאות סכינים שתוקעים אל גופו. בביתו הרגו בינתיים את בן אחיו משה רייזמן ודקרו את חמותו פרידה חיימסון שמתה אחר כך בירושלים. 

הרצח בבית סלונים. 
כאן הסתתרו כשבעים נפש, כולם הניחו שזה הבית הכי בטוח כי זה ביתו של סלונים יו"ר הועד של הקהילה וחבר בעירית חברון. לפתע נשמע רעש ניפוץ שמשות, דפיקות חזקות על הדלת הראשית,מאות רוצחים תקפו את הבית, לפתע נשמעו יריות שפגעו בשלושה אנשים פצעי מוות, כל בני הישיבה שהיו כאן נעמדו ליד הדלתות כקיר ברזל מוצק ועוצרים בכל כוחותיהם את מאות הפורעים, הרוצחים פרצו דרך הגג, הדלת הראשית נפרצה, מר סלונים יורה מאקדחו אך מכריעים אותו במוט ברזל על ראשו, הוא נפל מתבוסס בדמו, בבית זה נהרגו 24 אנשים ו-13 פצועים קשה, בטבח זה השתתפו הרבה ערבים מתושבי חברון, סוחרים בעלי בתים מכריו של מר סלונים. רוב חפצי הבית נשדדו. הערבים עזבו את הבית כי האמינו שהרגו את כולם,אבל חלק גדול מהניצולים שכבו בתוך נחלי הדם שהציפו את הבית ונראו כמתים. 
לפתע נשמעו קולות בערבית האומרים "כולם חוסלו" לכן הם עוזבים את הבית ופונים אל ביתו של רבי משה מש. 
הניצולים ראו שהערבים נעלמו החלו לטפל בפצועים, חבשו אותם, הוציאו מתחת למתים אנשים חיים שהיו מכוסים בדם ולכן ניצלו ממוות. כ- 30 איש נצלו באופן מופלא, חלק מהם הסתתרו בחדר האמבטיה הצר, חלק אחר התחבאו מאחרי רהיטים ובמקלחת, אחר כך הופיעה מכונית שלקחה פצועים. רוב ההרוגים היו פגועים בראשם והמעיים שפוכות החוצה. 
הרוצחים פנו אל ביתו של רבי משה מש, אך כולם הספיקו לעלות לגג ומשם אל בית של שכן ערבי וכך נצלו פרט לאחד. 
הרוצחים המשיכו אל ביתו של רבי משה גולדשמיד, שם התחבאו כ-15 איש, כשהרוצחים נכנסו, רוב המתחבאים קפצו אל חצר סמוכה וניצלו, אבל רבי משה נשאר ונהרג, אשתו וילדיו נפצעו בביתם. 
הרוצחים המשיכו לבית גרוד'זיסקי, הרגו את גרוד'זיסקי ופצעו עוד שניים ושדדו את כל כלי הבית. 
הרוצחים המשיכו לבית הרב בצלאל סמריק, רצחו את הרב בצלאל סמריק ועוד שלושה בני ישיבה, בנימין הורביץ, צבי פרוימן, ואהרון דויד שינברג. 
הרוצחים המשיכו אל בית אונגר, האיש חסון גבוה נראה לערבים אנגלי נוצרי לכן הססו אם להרוג אותו, אך הוא ענה בגאווה שהוא יהודי, רצחו אותו מיד, את אשתו פצעו בצורה אנושה אשר מתה בהמשך, שני תינוקות נותרו בחיים. 

הרוצחים המשיכו לביתו של רבי נוח אימרמן הרגו אותו בעינויים ופצעו קשה את אשתו וביתו. 
הרוצחים המשיכו אל ביתו של נחמן סגל, הרגו אותו כאשר החזיק בידיו את בנו בו השלש, הרגו גם את הבן, את אשתו פצעו קשה. לבחור ישיבה קיצצו את ידו השמאלית, לבחור אחר תקעו פגיונות בגופו וקצצו לו אצבעות ביד ימין. 
שמחה יצחק ברוידא, המתמיד המשיך את לימודיו בתורה ללא הפסקה בחדר צדדי, הרוצחים הרגו אותו ועוד בן ישיבה חיים זליג. כמו כן הרגו עוד זוג שהגיע מתל אביב רבי משה גוטמן ואשתו חוה. 
הרוצחים הגיעו אל ביתו של אלימלך ליכטנשטיין, מצאו אותו מתחבא בחדר האמבטיה ורצחו אותו. 
הרוצחים הגיעו לבית חייכל ותקפו את בני הישיבה שהתבצרו שם, 
שני בני חייכל ראו קצין משטרה ומספר שוטרים על סוסים ברחוב ליד הבית הם שערו שהשוטרים יצילו אותם, לכן יצאו מהבית בריצה ונכנסו למעגל של חמישה שוטרים על סוסים והתחננו שיצילו אותם, אולם הרוצחים נכנסו אחריהם לתוך מעגל השוטרים וחתכו את בני חייכל למוות בפגיונות, כשהשוטרים לא נקפו אצבע. 
הרוצחים הגיעו גם" לחצר" שהתגוררו בה רק העניים, הרגו את יצחק אבו חנה, אברהם ייני, אשתו והבת , הרגו את הסייד, שרפו את בית הכנסת ושרפו את ספרי התורה. 
באותו זמן של רציחות בבתים, ממשיכים קבוצות של שודדים לשדוד ולהחריב את בתי היהודים שנעזבו כולל מזכירות הישיבה, קרעו את כל התעודות והפנקסים שדדו ושברו את כל הרהיטים, שרפו ספרי תורה. 

הגנה על יהודים 
בין הערבים התוקפים היו גם ערבים מוכרים שהיו להם קשרי ידידות או עסקים עם היהודים, אבל היו גם כאלה שהגנו על יהודים.למשל אבו שקר ערבי בן 75 הגיע רכוב על סוסתו הלבנה, התיישב על מדרגות ביתו והודיע ליהודים הגרים בביתו שהוא ישמור עליהם, 
הרוצחים הגיעו אליו ודרשו שיפתח את הדלת, הוא סירב ואמר להם רק אם תהרגו אותי תוכלו להיכנס, הם דחפו אותו והוא נאבק נגדם, השתטח על מדרגות הבית ואמר רק על גופתי המתה תעברו, הם תקעו לו פגיון ברגלו וקרעו את בשרו , אבל הוא לא ויתר לבסוף הרוצחים ויתרו והלכו הלאה. 
היו כמה חסידי עולם שבזכותם נצלו הרבה יהודים, המשטרה לא נקפה אצבע, שוטר ערבי נשמע אומר " כלי ידבחו שווייט יהוד" תן להם לשחוט כמה יהודים. 
עדותו של יוסף קסטל שהיה אז בן שלש ויחד עם אימו גר אצל הסבא שלי ניסים קסטל, מספרים במשפחה שלפני הצהרים הגיעו מספר ערבים לתקוף את המשפחה. הסבתא שלי שהייתה גבוהה וגדולה עמדה בדלת ונזפה בהם בקול רם" אתם לא מתביישים? בבית הזה אכלתם לחם ומלח, [ הסבא שלי היה בעבר המוכתר של הקהילה ולכן התארחו בביתנו הרבה ערבים,] למזלנו היו אלה ערבים תושבי חברון, הם התרשמו מהנזיפה של הסבתא והלכו. 
למזלנו הגיע עיד זייתון ידיד המשפחה והציע לסבא שלי לקחת את כולנו אליו הביתה. וכך 25 נפשות ממשפחות קאשטיל ומני תפשנו מקלט בביתו של עיד זייתון וניצלנו מהטבח. 
במלחמת ששת הימים הייתי מג"ד באוגדה של אריק שרון ותקפנו את אום כתף בסיני, לפתע שמעתי שכוחותינו שחררו את חברון, סיימנו את המלחמה, חזרתי הביתה לקחתי את אשתי וילדיי ונסענו לחברון, נסעתי ברחוב הראשי ולפתע זיהיתי את הבית של סבי, רצתי למעלה במדרגות וזיהיתי את הדירה של סבי. כמה מערביי חברון התאספו בכניסה לבית וכשראו אותי קראו לי "אבו יוסף" הם התכוונו לאבי. חיפשתי את הערבי עיד זיתון שהציל את משפחתי, רציתי להודות לו ולשמור על קשר ידידותי, אבל הסתבר שעיד זיתון נפטר ופגשתי את בנו, הודיתי לו על הסיוע שקבלנו מאביו, והצעתי לו שנשמור על קשר, אבל הוא לא היה מעונין לשמור על קשר איתי, כנראה מפחד שיאשימו אותו בשיתוף פעולה עם היהודים. בהמשך יש רשימה ארוכה של חסידי עולם ערביים שלקחו משפחות יהודיות אליהם הביתה והגנו עליהם מהטבח. 

איסוף הפצועים והטיפול בהם- המשטרה גייסה את כל כלי הרכב מהערבים ואספו את הפצועים, הבריאים מבין היהודים עזרו לאסוף את הפצועים, במשך שעה אספו כ- שישים פצועים אל בנין המשטרה. רצפת המשטרה הוצפה בדם הפצועים. שני רופאים יהודים עבדו רצוף במשך 36 שעות, במשך הזמן הגיע מנתח אנגלי עם עוזר ושתי אחיות, הרופאים הערבים לא רצו לעזור. 
הדרך לירושלים בשבת הייתה עדיין חסומה לכן פינוי הנפגעים התעכב . רק ביום ראשון בערב באו כ-15 מכוניות יהודיות מירושלים ולקחו את הפצועים לירושלים. 
ריכוז האנשים אל בית המשטרה נאספו כ-500 נפשות, שרידי הקהילה היהודית בחברון, עלובי חיים, ספוגי ייאוש ופחד מוות. טבולים בדם מהראש ועד הרגליים. 

קבורת ההרוגים 
בהוראת המשטרה, 20 אסירים ערבים חפרו חפירות שהוכנו לקבר אחים משותף. מניין יהודים עסקו בקבורה, רק ביום ראשון בערב הורשו לקבור את החללים, הזיהוי היה קשה מאד בגלל הפגיעות הרבות, דקירות הפגיונות ושפיכת המעיים, היו כאן 59 קדושים שנטבחו על ידי הערבים 
מתקדמים אל בית הקברות בליווי שוטרים בריטים מזוינים בנשק, כשהלוויה הגיעה אל בית הקברות, הערבים החופרים פתחו בשירה שזעזעה את היהודים הקוברים. לאחר דרישה תקיפה הורו הבריטים להפסיק את השירה, הקבורה נעשתה בחושך לאור פנס. נמשכת כל הלילה והבוקר, מסיימים עם תפילת קדיש בקול רועד, וחוזרים אל בנין המשטרה. 

נוטשים את חברון 
ביום שני בערב הגיעו 16 מכוניות מירושלים אשר הסיעו לירושלים את הנשים והטף. שתי שורות של שוטרים יצרו שביל מוגן למעבר היהודים עד כלי הרכב. אלפי ערבים עלו על גגות הבתים והשקיפו על תנועת היהודים הנוטשים את העיר חברון. 
לפתע פולחות את האוויר יריות רובה הגורמות לזעזוע פחד בלב היהודים. חיילים בריטים בכו מרוב התרגשות מפינוי העיר על ידי היהודים. 
הערבים יורדים מהגגות ומתחילים להתפזר לבתיהם 
למחרת יום ג' המכוניות חוזרות ומפנות את יתר היהודים מחברון. אנו פליטי חברון מתמקמים בבית שטראוס בירושלים. כולם כאילמים לא מוציאים מילה, עדיין נמצאים בשוק מזעזע מהטבח. 
הפעילות והמאמצים לחזור לחברון. 
בהחלטות שהתקבלו באסיפה הכללית ב-25 לנובמבר 1929 יהודי חברון דרשו מהנציב העליון סיוע כללי לפליטי חברון, העמדה לדין של הרוצחים, כמו כן דרשו ליצור את התנאים הביטחוניים שיגנו על היהודים ועל רכושם ויאפשרו חזרת היהודים לחברון. 
תשובת הנציב העליון לחזרה לחברון הייתה שלילית. 
ב-24 לאפריל 1930 התקיימה אסיפה של באי כוח היישוב למען חברון בה נדון הצורך בסיוע כלכלי רציני אשר יאפשר יישוב חברון מחדש, הייתה אכזבה כללית כי לא הצליחו לקבל סיוע מאף אחד. 
בשנת 1936 החלו המאורעות בארץ ישראל, השלטון הבריטי דרש מהיהודים לפנות את חברון. בליל ה- 23 לאפריל 1936 כל היהודים פרט ליעקב עזרא נוטשים את חברון.