משפחת קסטל מגיעה לעיר עזה
אל העיר עזה יכלו להגיע בעיקר בשתי דרכים, האחת דרך הים והשנייה דרך היבשה
לאורך חופי צפון אפריקה, אפשרי כמובן גם שילוב בין השתיים, אני מניח שלאחר שהגיעו לאלכסנדריה שם הייתה קהילה יהודית, כנראה המשיכו לאורך חוף הים התיכון עד עזה.
משה דוד גאון כותב כי רבי משולם בן מנחם מולטימורה, ביקר בארץ ישראל בשנת 1481 והוא מספר שבעזה יש עם רב כחול אשר על שפת הים. בעזה יש שישים בעלי בתים של יהודים.
יש בית כנסת יפה,כרמים, זיתים ושדות, היהודים התחילו לעשות יין.
בשנת 1486 רמ"ח רבי עובדיה מברטנורה כותב לאביו, עזה היא עיר גדולה ויפה כירושלים ואין לה חומה מסביב, הוא ראה את הבית ששמשון הפיל יש בעזה כ-70 בעלי בתים יהודים.
רבי שמואל בר דוד הקראי כותב בספר המסעות שלו משנת 1641 כי עזה יפה מאד, יש בה בית תפילה ליהודים.
ידיעה ראשונה בכתב על עזה ישנה משנת תע"א [ 1711 ] נכתבה על ידי הרופא והפרנס של ירושלים, רבי רפאל מולכו, ארבעים שנה יותר מאוחר מגיע הרב חיד"א מחברון לעזה,
בדרכו למצרים וממתין בה למעלה מ- 50 יום. הוא מספר על קיום בית כנסת בעיר.
הנשיא לשעבר יצחק בן צבי מספר לנו על הנוסע רבי שמחה מזאלזיץ שכותב לנו כי אוניתם הייתה בסביבות עזה בין כסה לעשור בשנת תקל"ה [ 1774 ] "וכמה פעמים היינו בגבול פלשתים סמוך לעיר עזה ושם יהודים."
יתכן שבני משפחת קסטל הגיעו לעזה עם הגירוש ב- 1492, או יותר מאוחר, אין לנו מידע מדויק על התאריך בו הגיעו לעזה.
איך התקבלו יהודי ספרד בעזה ומה הייתה השפעתם
הסופר מאיר בניהו כותב:
היישוב היהודי בעזה שהיה דל , גדל עם עלייתם של מגורשי ספרד לארץ ישראל.
בראשית תקופת השלטון התורכי הייתה כאן קהילה מסודרת, שהקימה בית כנסת ומוסדות ציבור שונים, ובראשה עמדו רב ופרנסים. יהודי עזה עסקו במסחר, בחקלאות ובמלאכה וכן בתעשיית היין ומכירתו, הם תווכו בעסקי מסחר בין ארץ ישראל ומצרים, בסוף המאה ה-17 נרשמו 26 יהודים משלמי מס בעזה.
גם כאן מוזכר שמואל קאשטיל, בנו של החכם משה קאשטיל יושב בעזה וכותב ספר ומאחל לעצמו שיזכה לכתוב ספרים רבים.
בשנת 1560 נזכר שמו של ר' יעקב קשתיל שהיה צורף בעזה והייתה לו חנות ב"סאגה "[ שוק הצורפים ] יש לשער שלאחר שנפסק היישוב היהודי בעזה, ניסה אחד מבני משפחת קאשטיל,כנראה הבן שמואל בנו של החכם משה קאשטיל לחדש את הקהילה היהודית בעזה.
הוא כנראה הצליח לגייס עזרה כספית מסוימת מיהודי מצרים.
בשנת 1799 נפוליון כבש את עזה, החיילים של נפוליון התאנו לבנות היהודיות ואלה מרחו את הפנים בכורכום אשר יצר צבע צהוב על הפנים והפחיד את החיילים שמא הן חלו בצהבת.
אנשי הקהילה היהודית סבלו מהחיילים של נפוליון ונאלצו לנטוש את עזה ולעבור לגור בחברון. לנו במשפחה ידוע שרחמים קסטל העביר את דלתות בית הכנסת לחברון והרכיב אותם בבית כנסת אברהם אבינו. בית הכנסת בעזה נמכר לגויים במחיר של 24.000 גרוש.
איברהים פחה המצרי לקח אבנים מבית הכנסת כדי לבנות מבצר באשקלון.
בשעת ביקורו של מונטיפיורי בארץ, בשנת 1839 , נעשה ניסיון לשכנע אותו לסייע להקים מחדש את הקהילה בעזה, מאחר שהאוכלוסיה בחברון סבלה מצוקת רעב ורצו לחזור לעזה, לטעת עצים, לזרוע שדות ולעשות כל מלאכה שתשפר את המצב הכלכלי. אך מונטיפיורי לא נענה לבקשה.
יישובה היהודי של עזה התחדש בשנת 1870 והחזיק מעמד עד פרעות תרפ"ט ב-1929, כאשר הקהילה כולה התפנתה לירושלים.
הרב אברהם קסטל חתם על איגרת השליחות של ר"א גדיליה בשנת תק"ד- 1744.
הוא התמנה לראש רבני חברון בשנת תקי"ז- 1757. חתם על הספר " אורים גדולים " בשנת תקי"ח – 1758 , יתכן שהוא ביקר בקבר אהרון הכהן. אבל היו חרוטים על המצבה גם חכם יעקב נאג'ארה ואהרון נאג'ארה. מאיר בניהו, מחבר הספר לתולדות הישוב היהודי בעזה טוען שאם כל השמות נחקקו על ידי חבורה אחת של מבקרים הרי אין ספק בדבר שכולם באו מעזה כי רבי ישראל נאג'רה היה רבה של עזה בימי שבתאי צבי והמבקרים הפעם היו נכדיו.
כך שהרב אברהם קסטל אולי בא מעזה.
תולדות היישוב היהודי בעזה
בתנ"ך, עזה היא אכן עיר נוכרית, עיר פלישתית. הקשר היהודי של העיר מתחיל בימי החשמונאים. יונתן החשמונאי, אחיו של יהודה המכבי, כובש את עזה 145 לפנה"ס, ושמעון אחיו מושיב בה יהודים. פרק ראשון זה של התיישבות יהודית בעזה לא ארך, ואחרי תקופה קצרה שאף היא לא היתה רצופה גורשו כל יהודי עזה מעירם בשנת 61לפני-הספירה, בידי הנציב גביניוס.
בתקופה הרומית, תקופת המשנה והתלמוד, שוב קיימת בעזה קהילה יהודית גדולה למדי. עד לפני כ- 15שנה אפשר היה לראות במסגד הגדול של עזה על אחד העמודים את הכתובת "חנניה בר-יעקב" ביוונית ובעברית, ומעליה חקוקה מנורה עם שופר בצידה האחד ואתרוג בצידה האחר. (ממצא ארכיאולוגי חשוב זה שנתגלה בשנת תר"ל, 1870, הושחת זמן קצר אחרי פרוץ האינתיפאדה בשנת תשמ"ז, 1987) יצחק בן-צבי, אשר חקר רבות את ההיסטוריה היהודית של הארץ ובתוך כך גם את זאת של עזה, העלה בספר "שאר-ישוב" את ההשערה שבמקום זה היה בית-כנסת יהודי קדום מהתקופה הרומית או הביזאנטית.
שרידים של בית-כנסת עתיק
אחת המזכרות מהיישוב היהודי בתקופה הביזאנטית היא שרידי בתי-הכנסת העתיק של הקהילה היהודית שגרה בעזה הימית, בו נתגלתה רצפת פסיפס גדולה ונאה. הרצפה נתגלתה על חוף-הים, סמוך למזח של נמל עזה. בפסיפס מצויירים בעלי חיים מאפריקה שכולם עטורים מדליונים. בכניסה לאולם המרכזי נתגלתה דמות פורטת בנבל ומקסימה את חיות הפרא. מעליו מופיע באותיות עבריות השם "דויד". בכתובת המרכזית שבפסיפס כתוב ביוונית: "אנו מנחם וישוע בני ישי המנוח סוחרי עצים כאות הערצה לאתר הקדוש ביותר תרמנו את הפסיפס הזה בחודש לואוס שנת 569".
שנת 569 היא לפי הספירה המיוחדת של עזה שנקבעה בימי הנציב גביניוס. בית-הכנסת נבנה אם כן בשנת 508 או 509 לספירה - כלומר בתקופת הכיבוש הרומי-ביזאנטי, וחרב כנראה בימי הכיבוש הערבי, במאה השביעית, כאשר חרבה עזה הימית.
מהתקופה שאחרי הכיבוש המוסלמי הראשון יש לנו עדויות ברורות לכך שבעזה ישנו ישוב יהודי ובו אנשים שקנו להם שם במסורת המקרא, דבר שלא היה מתרחש אלמלא היו בו בתי-מדרשות ללמוד תורה. בגניזה הקהירית המפורסמת ישנם כתבים רבים המזכירים את היישוב היהודי בעזה באותן שנים.
אולם התקופה המוסלמית הראשונה מתאפיינת גם במלחמות וכיבושים רבים בין מצרים וסוריה וכאשר כבשו הצלבנים את הארץ בשנת 1099הם מצאו את עזה בחורבנה, עזובה מתושביה. המלחמות הללו פגעו מן הסתם גם ביהודי עזה, כך שניתן לשער שעם הכיבוש הצלבני לא חיו יותר יהודים בעזה. ייתכן שתושביה נמלטו לאשקלון שלא נפלה בידי הצלבנים.
פריחה מחודשת בתקופה הממלוכית
הכיבוש הממלוכי שינה את פניה של עזה. העיר שהיתה כפר רדום בתקופה הצלבנית הפכה למרכז מנהלי שוקק חיים ולעיר נמל מרכזית לכל איזור הדרום. מאותה עת יש לנו עדויות רבות על מגורי יהודים בעיר - מספרי מסעות של יהודים ולא יהודים גם יחד.
"עזה זו עיר גדולה ויש בה אנשים רבים... ונמצאים בה יהודים" - מספר לנו ג'יאורג'יו גוצ'י המבקר בעזה בשנת ה'קמ"ד, 1384 – "ומכיוון שארץ זו יש בה ענבים למכביר עושים הם יין שהם משמרים אותו בצלוחיות של זכוכית. כל אחת מכילה בתוכה מזינה (כד - ח.ה.) והוא יין טוב מאד".
ואילו סניור אוג'יר דה-אנגליר המבקר בעזה בשנת קס"ה, 1395, כותב: "עזה היא עיר פרזות גדולה מירושלים... בעיר זו מקום בו כילה שמשון את חייו, זה ששפט את בני-ישראל ארבעים שנה. במקום זה יש בית והוא קרוב לרחוב בו מתגוררים היהודים... את היהודים מכירים במטפחת של בד צהוב שעל ראשיהם..."
אבל העדות המעניינת ביותר מהתקופה הממלוכית היא של מבקר יהודי, בנקאי מפירנצה ושמו ר' משולם מוולטורה, המבקר בעזה בשנת 1481: "עזה קורין אותה הישמעאלים גאזה, והיא ארץ טובה ושמנה ופירותיה משובחים מאד. ולשם נמצא לחם ויין טוב, אף כי היינות אינם עושים אלא היהודים. ושם ס' (שישים) בעלי בתים יהודים... ובראש הייודיקה (תל) הבית מדלילה והיה דר בתוכה שמשון הגיבור. וסמוך לשם מעט, כמו שמינית מיל, בתוך עזה ג"כ, ברום הארץ, ראיתי החצר הגדול אשר הפיל בחזקו ובתקפו...
ועוד תיאור מעניין בהמשך ספרו של ר' משולם מוולטורה: "בעזה יש כמו נ' (חמישים) בעלי בתים, בעלי מלאכות וגם בהם נכבדים. ויש להם בית-כנסת יפה וקטן וכרמים ושדות ובתים וכבר התחילו לעשות היין חדש. וכבדו אותי ביותר ובפרט ר' משה ב"ר יהודה ספרדי, והוא כבד-פה מעט, ור' מאיר ספרדי צורף... והיהודים יושבים ברום הארץ ירומם ה'. ובית דלילה ברום הארץ, בראש היודייקה".
מתיאורים אלו אנו למדים כי עזה בתקופה הממלוכית היא עיר פרזות שאינה מוקפת חומה, שהיא גדולה מירושלים, ושהיהודים מזהים את המקום בו הפיל שמשון את האולם עליו ועל הפלישתים והוא אפילו קרוב מאד לרחוב שבו גרים היהודים. לא פחות חשוב מכך אנו למדים שיהודי עזה שלטו בתחום ייצור היין באיזור והם אף שיווקו את יינם ליהודי ירושלים. זו אולי אחת הנקודות המעניינות לגבי יהודי עזה באותם ימים, בשנים לפני גירוש ספרד: בין עיסוקם של יהודי עזה נמצאת גם עבודת אדמה, במטעיהם ובעיבוד שדותיהם, ומכאן שהיתה זו קהילה ותיקה למדי, אם בידיהם נמצאים קרקעות שדות וכרמים. סביר להניח גם שהיהודים היו היחידים שעסקו בגידול גפנים ועשיית יין שהרי המוסלמים אסורים כידוע בשתיית יין.
הדברים מקבלים חיזוק בתיאור נוסף, של פרשן המשנה הנודע ר' עובדיה מברטנורא שביקר את עזה שבע שנים אחרי ר' משולם מוולטורה, בשנת רמ"ח, 1488, ופירסם את רשמי מסעותיו בספרו "מסע לארץ-ישראל": "ראיתי בעזה הבית אשר הפיל שמשון על הפלשתים, כפי מה שספרו לי היושבים בארץ מן היהודים. ובעזה היום כשבעים בעלי בתים רבנים, ושני בעלי בתים שמרונים, ולא ראיתי שם קראים. ישבנו בעזה ארבעה ימים ושם היום רב אשכנזי נקרא ר' משה מפראגה, אשר ברח מירושלים והביאנו אל ביתו בעל כרחי, והייתי עמו כל הימים אשר ישבתי בעזה. וביום השבת באו כל זקני הקהל והפרושים לסעוד עמנו, ובהביאו אשישי ענבים ופירות כמנהגם, ושתינו שבעה או שמונה כוסות קודם אכילה, והיינו שמחים".
עוד עובדה שכדאי לשים אליה לב היא האיזכור של "ראש הייודיקה" - התל - שבו, לפי סיפוריהם, ביתה של דלילה שהיה דר בו שמשון הגיבור. סיור בעיר גם כיום מגלה כי השכונה הגבוהה בעיר היא זו שהערבים קוראים לה עד היום "חארת אל-יהוד" - שכונת היהודים. ר' משולם מוולטורא מזכיר גם את קיומו של בית-כנסת בעיר. בנקודה הגבוהה ביותר של עזה ניצבת עד היום כנסיה קתולית. כנסיה זו מעניינת בשל כיוון התפילה המשונה שלה - הפתח במזרח, וכיוון התפילה למערב - תופעה נדירה בארץ ובעולם. בחצר הכנסיה נתגלו לפני שנים מספר שברים של סורגים קדומים עשויים שיש. על שבר אחד נמצאה כתובת ביוונית האומרת: "לשלום יעקב בן אלעזר בניו למען להודות לאל על המקום הקדוש..." על שבר שני בצורת עמוד, שנתגלה בידי יהודי עזה לפני כמאה שנה, חקוקות המלים: "המלאך הגואל אותי מכל רע יזכני לעלות לירושלים".
מספרד לעזה אחרי הגירוש
בגירוש ספרד בשנת 1492 היו לא מעט משפחות מהמגורשים ששמו את פניהן אל ארץ-ישראל - וחלקן בחר לו למושב את העיר עזה. הישוב היהודי בעיר באותה תקופה גדל באורח ניכר. לדוגמא אפשר להביא את משפחת קאשטיל שהיתה אחת המשפחות - שבעה אחים - שיצאו ישירות מספרד אל ארץ-ישראל והתיישבו בעזה.
חולפות פחות מעשרים שנה, וארץ-ישראל נכבשת בידי השולטן העותומני סלים בשנת 1517. מתחילות ארבע מאות שנות הכיבוש התורכי של ארץ-ישראל. אז גם מתחילה תנועת עלייה גדולה של יהודים לארץ, והדברים מקבלים את ביטויים בקהילה היהודית של עזה. פרנסת יהודי עזה ממשיכה להיות באותה עת מבוססת על מסחר וחקלאות. העיסוק החקלאי מעורר מטבע הדברים בעיות הלכתיות רבות והדברים מוצאים ביטויים בספרי השו"תים העמוסים בשאלות שמפנים אליהם יהודי עזה. ר' דוד בן-זמרה, הרדב"ז, שישב באותה עת במצרים, מזכיר למשל באחד מספרי השו"תים שלו שאלה שהופנתה אליו בידי יהודי מעזה: "ילמדנו רבנו אם בני עזה חייבים להפריש תרומות ומעשרות מפני שיש קצת אנשים שיש להם קרקעות..."
הפייטן שהיה לרבה של עזה
באותן ימים יושב על כס הרבנות בעזה ר' ישראל נג'ארה, הפייטן שחיבר את הפיוט "יה ריבון עלם ועלמיא", עד פטירתו בשנת .1625הוא נקבר בעזה ואחריו ישב על הכס הרבנות שם בנו ר' משה נג'ארה.
תקופתם של הרבנים לבית נג'ארה היא אחת מתקופות הפריחה של קהילת יהודי עזה. הישוב היהודי בעזה באמצע המאה הי"ז הוא ישוב חשוב ופעיל למדי, מסודר ומאורגן בקהילה אחת, שיש לה בית-כנסת משלה ובראשה יושב רב, וגם פרנסים ומנהיגים העומדים בראשה הדואגים לשלום הישוב כולו. נוסף לכך התושבים היהודיים מפרנסים את עצמם ואינם חיים מכספי תרומות ו"חלוקה" כאחיהם הגרים בירושלים וחברון.
עזה כמרכז השבתאות
הפריחה הזו הסתיימה כשעזה הפכה למרכז השבתאות. אחד מיהודי העיר היה נתן בנימין בן אלישע חיים אשכנזי, קבליסט ושמו יצא למרחוק כמי שיכול לראות את נפש האדם ובעיקר לרפאו. כך הגיע שימעו גם אל שבתאי צבי, ירושלמי תמהוני שנהג בחסידות ובפרישות והיה נתון רבות למצבי רוח מדכאים. באחת הפעמים, כאשר היה שבתאי צבי בשליחות אנשי ירושלים אל סוחר יהודי עשיר בקהיר, סר אל ביתו של נתן אשכנזי כדי לבקש ממנו תרופה לדיכאון שהיה פוקד אותו. אבל במקום להעניק לו ריפוי יצא נתן העזתי - שהיה רואה בחזיונותיו באותן שנים את בואו הקרוב של המשיח - לרחובות עזה והכריז באוזני הציבור כולו על שבתאי צבי כעל משיח. הדבר היה בליל חג השבועות שנת ת"כ, .1660נתן היה איש בעל עוז רוח ובדבריו עשה רושם על כל שומעיו. היה זה בבית-הכנסת - ככל הנראה אותו בית-כנסת שהיה במרומו של התל - כשנתן העזתי הכריז בקול על שבתאי צבי: "זהו מושיען של ישראל משיח אלהי יעקב". וכל העם קרא לעומתו "חי מלכנו שבתאי לעולם". מאותה שעה נעשתה עזה למרכז תעמולת משיחיות-השקר של שבתאי צבי.
הפרשה גרמה כידוע פילוג עמוק בעם ישראל - וגם הסבה נזק כבד לישוב היהודי בעזה. חשיבותה של הקהילה היהודית שפרחה כל כך - רוחנית וכלכלית - בתחילת אותה מאה, ירדה בסופה לבירא עמיקתא.
ר' שמואל קאשטיל מחדש את הקהילה היהודית בעזה
אך ההתיישבות היהודית בעיר התאוששה במהירות. לקראת סוף המאה ה- 17שוב חוזרות העדויות הרבות של נוסעים ועולי-רגל העוברים בעזה ומציינים בכתביהם את היהודים שפגשו בעיר. האדם המחדש את הישוב היהודי בעזה בתחילת המאה הי"ח הוא ככל הנראה ר' שמואל ב"ר משה קאשטיל, אחד במבני משפחת קאשטיל שהתגוררה כזכור בעיר, היוצא אף לנדוד ולאסוף כספים למען הקהילה. הדבר היה ככל הנראה בשנת ה'ת"נ, ,1690ואולי אף קודם לכן. מעט מאד ידוע לנו על אותו ר' שמואל קאשטיל. בידי צאצאי המשפחה - בהם מי שהיה המושל הצבאי של חבל-עזה בסוף שנות ה-( 70במאה העשרים) תא"ל (מיל.) יוסף קסטל - ישנו ציור שער של ספר "שיר-השירים" שנכתב בידי שמואל קאשטיל ובו נאמר: "זהו ספר של שיר השירים תרגום עם ערבי הועתק מחדש כתבתי אותה פה בעזה תוב"ב בשנת התע"ה ליצירה בחודש שבט אני הצעיר שמואל לבן לאדוני אבי הישיש החכם ונעים זמירות כת"ר משה קשטיל יצ"ו השם יזכני לכתוב ספרים לאין חקר כי"ר". שנת התע"ה היא שנת ,1715 ומכאן שבאותה שנה שוב הולכת ומתחזקת הקהילה היהודית בעזה.
עדות נוספת לכך אנו מוצאים בספר מסעותיו של החיד"א - חיים יוסף דוד אזולאי - שהגיע לעזה בחודש שבט תקי"ג, ,1753 בדרכו מחברון למצרים. החיד"א מספר כיצד נאלץ להמתין בעזה חמישים יום עד שמצא שיירה ההולכת למצרים. מעדותו על שמחתו שזכה להימצא ב"שבת זכור" בעזה אפשר ללמוד כי במקום היה מנין יהודי - ומן הסתם גם בית-כנסת - ועל-כך היתה שמחתו. עדויות נוספות מאותה תקופה מלמדות שבעזה ישנה באותה עת קהילה יהודית משמעותית.
גם המצב הזה לא האריך ימים. בשנת 1799יצא נפוליאון קיסר צרפת למסע הכיבוש שלו ממצרים לארץ-ישראל. בפברואר 1799יצאו חילותיו מצפון-סיני מזרחה וכעבור שבועיים צרו חיילי נפוליאון על העיר עזה. למעלה משלושה חדשים החזיק צבאו של נפוליאון בעזה - יותר מכל עיר אחרת בארץ-ישראל - וחייליו עסקו בה בביזה ושוד. מצבה של העיר מביא לפרוץ מגיפת דבר קשה והיהודים נוטשים אותה ועולים למצוא מקלטם באופן טבעי בערים עמם שמרו תמיד על קשר - ירושלים, ובעיקר חברון.
בשנת תקצ"א, ,1831 כובש את ארץ-ישראל השליט המצרי איברהים באשה (פחה). ארבע שנים אח"כ מצווה אברהים באשה לפרק את מבנה בית-הכנסת שבראש התל ולבנות באבניו מצודה בעיר מג'דל, היא אשקלון של היום. שרידי הקהילה היהודית של עזה שהתגוררו בחברון - ובראשם משפחת קאשטיל - חשו לעיר, לקחו עמם את הדלתות המקושטות של בית-הכנסת ושבו לחברון, שם הוצבו הדלתות בבית-כנסת "אברהם אבינו". בתמונות של ביכנ"ס זה מלפני שנת תרפ"ט נראות הדלתות ניצבות בפתח בית-הכנסת.
פחות ממאה שנים אחר-כך, בפרעות שפרעו ערביי הארץ ביהודים בשנת תרפ"ט, נשרף בית-הכנסת אברהם אבינו ונחרב כליל. דלתות העץ היפהפיות נעלמו ולא ברור אם נשרפו או נשדדו. מכל מקום זכר לא נותר מהן.
מתי שוב החלו יהודים לחזור לעזה? התשובה לא ברורה. יצחק בן-צבי כותב באחד ממאמריו שכבר בשנים תר"ל-תרל"ב 1870-72ישבו בעזה יהודים. במקום אחר הוא כותב שמתיישביה הראשונים היו שני יהודים מערביים שבאו לקנות את צמח החנדל - מין אבטיח פרא שפריו קטן ומר מאד אך הוא מתאים לתעשיית התרופות - הגדל בסביבה זו. יחיאל בריל, עורך עיתון "הלבנון" - העיתון העברי הראשון בארץ-ישראל - שביקר בעזה בשנת תרמ"ג, ,1883מספר שהישוב חודש בשנת תרמ"ב, 1882וגרו בו ארבע משפחות. לא ברור עד מתי נשארו בעזה אותן ארבע משפחות וייתכן שזמן קצר לאחר מכן הן עזבו את העיר.
חכם נסים אלקיים מחדש את הישוב היהודי בעזה
בשנת תרמ"ה, ביקר בארץ-ישראל זאב קלונימוס ויסוצקי, מראשי חובבי-ציון ברוסיה (וסוחר התה המפורסם ששמו מתנוסס על שקיות תה עד היום). ויסוצקי שוטט בארץ, סייר במושבותיה, הבטיח וסייע ככל יכולתו והגה רעיון "מהפכני": להקים ישובים יהודיים עירוניים בערים ערביות. זאת, לאחר שנוכח לדעת שההתיישבות החקלאית באותן שנים של תחילת העליה הראשונה לא היה בה מענה מתאים לפרנסת העולים הרבים מרוסיה. את הצעתו העלה ויסוצקי בפני אישים מרכזיים בציבור היהודי ביפו ובירושלים. בשתי ישיבות שקיים ויסוצקי עם פורום זה סוכם ששלוש הערים הראשונות אליהן ייצאו גרעיני ההתיישבות תהיינה עזה לוד ושכם.
הגרעין הראשון שהחל בהכנות היה הגרעין ללוד, בעיקר בשל קרבתה של העיר ליפו. ראשוני המתיישבים יצאו ללוד כבר בראשית שנת תרמ"ו. מספר חודשים אחר-כך יצא הגרעין לשכם והשלים את הישוב היהודי הקטנטון שכבר היה שם.
הגרעין שיצא לעזה היה הגדול מכולם. בראשו עמדו אברהם חיים שלוש וחכם נסים אלקיים, בנו של ר' משה אלקיים - מראשי הקהילה ביפו. בשנת תרמ"ז, סוף שנת ,1886כבר היו בעזה למעלה מ- 30משפחות.
הישוב בעזה - שהיה דתי מאד - החזיק שני שוחטים, רב שהיה מלמד גם בתלמוד תורה, בית קברות משלו ומקווה טהרה. בית ספר עברי ראשון בעזה קם בי"ד אייר תר"ע, .1910
המסחר הענף בעזה הצריך מוסד בנקאי, וביוזמת לבונטין שהיה מנהל בנק אפ"ק (אנגלו-פלשתינה-בנק, קודמו של "בנק לאומי לישראל") הוקם בכ"ט באייר תרע"ד סניף של הבנק בעזה. כמנהלו מונה אברהם אלמליח שהיה לפני-כן מנהל בתי הספר הציבוריים היהודיים בדמשק ומזכיר הרבנות בה.
הכל התנהל על מי מנוחות, עד שבסופה של אותה שנה - תרע"ד, - 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה.
גירוש בימי מלחמת העולם הראשונה
יהודי עזה היו במצוקה קשה. רוב המשפחות היהודיות היו נתינים של ממשלות זרות - אנגלים, צרפתים וספרדים. כעת, עם פרוץ המלחמה, הם היו להלכה נתינים של האויב ולכן הושמו תחת פיקוח המשטרה התורכית. חלקם אף הואשמו בידי התורכים כ"מרגלים מסוכנים" לטובת בריטניה. לא חלף זמן רב והיהודים גורשו לירושלים. כעבור זמן-מה נשלחו הנתינים הזרים למצרים ואילו הנתינים העותומניים הוכרחו להתגייס לצבא התורכי, או ששילמו תמורתו כופר נפש גדול, כמנהג השלטון התורכי. יהודים בודדים נשארו בעזה - בראשם משפחת אלקיים שהיתה בעלת נתינות עותומנית - אך גם ישיבתם של אלו לא ארכה. בחודש מרס 1917 כשהלכה החזית והתקרבה לעזה, גירשו התורכים מהעיר את כל תושביה, יהודים מוסלמים ונוצרים כאחד. וכך מתאר זאת סופר המושבות משה סמילנסקי בספרו "זכרונות": "גם אי אלו משפחות יהודים היו בעזה. עוד מתחילת המלחמה נפוצו זה בכה וזה בכה. ורק שלוש משפחות נשארו עד לגירוש. האחד מהם לא שכח מסורת אבותיו: את רכושו לא יכול להציל, אבל שלושה ספרי-תורה הציל עמו מתוך המהפכה..."
משפחת אלקיים עברה לרוחמה, עמם קיימו קשרים עוד מלפני המלחמה. שם גרו תקופה קצרה עד שעברו לרחובות ומשם שבו ליפו. פרק נוסף של התיישבות יהודית בעזה שנמשך יובל שנים בא אל קיצו.
מוסדות היישוב אדישים
אחרי מלחמת העולם הראשונה, בתחילת שנת תר"פ, ,1919החל מתחדש טיפין טיפין הישוב היהודי בעזה. היהודי הראשון העובר לעזה הוא טוחן קמח מבאר-שבע בשם אליעזר מרגולין, שקיבל את הצעת אלקיים לרכוש את טחנת הקמח הגרמנית המושבתת של עזה. מרגולין ומשפחתו עוברים לעזה בסתו של שנת 1919והוא מתחיל להפעיל את הטחנה. זמן מה היתה משפחת מרגולין המשפחה היחידה בעיר.
נסים אלקיים חזר אף הוא לעזה. הוא הגיע לראות מה עם בית המסחר שלו בעיר - וגילה שהמבנה עם הסחורה כולה נותרו על תילם. כיוון שכך ביקש לחדש בעזה את מסחרו. אשתו מזל סירבה להצטרף אליו. אלקיים שכר חדר בח'אן-א-זיית - מבנה ששימש בעבר כח'אן לעוברי אורח ובהמותיהם - וישב לבדו בעזה. כעבור זמן מה הצטרפו אליו בניו הגדולים ועבדו שם בשיפוץ הבתים ההרוסים של עזה מהמלחמה. אשתו הצטרפה אליו רק בשנת 1922
לאט לאט הלך היישוב היהודי בעזה וגדל, הגם שהקצב היה איטי. גם מוסדות הישוב לא הפגינו תמיכה נלהבת בעזה באותן שנים. נציגיו טענו שאינם רואים חשיבות בהקמת ישוב יהודי בערים ערביות. מדובר בשנים שאחרי "הצהרת בלפור", כאשר הערבים מתחילים להבין שליהודים ישנם גם שאיפות לאומיות ו"מחמיצים פנים" לשכניהם. הישוב המתחדש בעזה לא היה המשך ישיר של הישוב הקודם. היה צריך להקים את הכל מחדש בתקציבים חדשים - ובמוסדות הישוב לא היתה התלהבות לכך. כך למשל לא נענו ראשי המוסדות - ובראשם ארתור רופין - לבקשות החוזרות ונשנות של יהודי עזה לחדש את פעולת סניף בנק אפ"ק בעיר.
עם חידוש הישוב היהודי חודש גם בית-הספר היהודי שנקרא באותן שנים בשם המתאים כל-כך לבי"ס עזתי - "שמשון". בשיא פארו של בית-הספר לא למדו בו יותר מארבעה עשר תלמידים, וברוב התקופה הוא מנה פחות ממניין תלמידים. עיקר היישוב היהודי התבסס על בעלי מלאכה שתושבי העיר - יהודים וערבים כאחד - נזקקו להם, כמו נגר, שען, חייט, רופא-שיניים, אופה ורופא. שאר היהודים היו פקידים ממשלתיים. מי שהחזיקה את הקהילה היהודית היתה משפחת מרגולין, שנחשבה באותן שנים כמשפחה המכובדת של העיר (אליעזר מרגולין אף היה חבר מועצת העיר).
זאת, למרות שמצבו הכלכלי של מרגולין לא היה שפיר. הוא קנה מנוע חדש לטחנת הקמח שלו שהשקיע אותו בחובות רבים.
הסיבות הכלכליות היו אלו שגרמו לדילדול הישוב היהודי בעזה. בשנת 1927 מנתה כל הקהילה היהודית בעזה 50איש בלבד, בהם ארבעה רופאים, שני שענים, חייט, שני גננים , מורה, בעל בית-מלון, חנווני (בנו של נסים אלקיים ששימש גם כשוחט של הקהילה) רוקח, טוחן (שהוא כזכור אליעזר מרגולין) ועוד כמה פקידים ממשלתיים ובעלי תפקידים אחרים.
כל אלו חיו בתוך הסביבה הערבית תוך שמירה על יחסי ידידות טובים עם שכניהם הערבים.
כעבור שנתיים הכל השתנה.
קיצה של קהילת יהודי עזה בתרפ"ט
בחודש אב תרפ"ט, אוגוסט 1929, פרצו הפרעות הקשות של ערביי הארץ ביהודיה. כמאה יהודים נרצחו, רובם בחברון.
בבוקר יום השבת, י"ח אב, למחרת הטבח בחברון, בא אל חכם נסים אלקיים אחד מידידו הערבים הקרובים וסיפר לו שהמצב בעיר מחמיר, התסיסה גוברת, וכדאי להזעיק את כל היהודים למקום אחד. חכם נסים אלקיים הבין את גודל הסכנה. הוא החליט לכנס את כל היהודים במקום אחד - בבית המלון היהודי - ושלח את בנו לקרוא לכולם ולהזהירם מפני המצב המחמיר. לא כולם מיהרו להיענות לקריאתו וחלקם אף הגיבו בנוסח של "הערבים הם ידידנו והם לא יפגעו בנו לרעה". לבסוף ניאותו כולם לבוא. 44יהודים - מספר כל היהודים שהיו אותה שבת בעיר - הובאו לתחנת המשטרה המקומית ומשם הועברו לבית-המלון היהודי, מרחק של כ- 60מטרים מתחנת המשטרה. במוצאי שבת נשארו היהודים לישון בבית המלון וחמישה שוטרים בריטים שמרו עליו.
למחרת, ביום א' בשעה 11.30 לפני הצהריים, היתה בעיר התקהלות כללית. המוני ערבים נאספרו מזויינים בחרבות ובפגיונות - שבריות - ושמו פניהם אל בית המלון. אבנים החלו להתעופף וצרחות "אללהואכבר" ו"אידבח אל-יהוד" מילאו את חלל האויר. השוטרים הבריטים ששמרו על המקום נסו על נפשם - למעט אחד שבאומץ לב נותר על משמרתו. המון הפורעים כבר עמד בפתח בית-המלון ואמר לפרוץ פנימה. אחד מיהודי העיר, דוד גשורי, אשר נשא אקדח ברשיון מנדטורי, ירה באויר - וההמון הערבי נסוג. אשתו של גשורי, שחששה פן בעלה יסתבך עם החוק, מיהרה ליטול את האקדח ולהחביא אותו...
בינתיים הצליחה חבורת פורעים אחרת לפרוץ אל חדר אחר במלון, שם הסתופפו כמה יהודים, בהם הרוקח המקומי. הלה לא נבהל, נטל חומצה גופרתית ושפך אותה על פניהם של המתפרעים שמיהרו לנוס החוצה כשהם משמיעים יללות שבר.
באותו רגע הגיע למקום חאג' סעיד א-שאווה, מנכבדי הערבים בעזה (ואביו של רשאד א-שאווה ראש עיריית עזה בשנות ה-70). בין אלקיים וא-שאווה שררה ידידות עמוקה וחאג' סעיד בא כעת להגן על ידידו. הוא נעמד בחזית בית-המלון וניסה להרגיע את ההמון המוסת והמתפרע - בלא הצלחה יתרה.
הבריטים, מטעמי נוחות, העדיפו להרחיק את היהודים מעזה. הם העדיפו לשלוח אותם צפונה ברכבת ושלחו משאיות לפנות את היהודים מבית-המלון אל תחנת הרכבת.
הערבים, שגילו לפתע הזדמנות נוספת לתקוף את היהודים, התנפלו על המשאיות. כאן הפגינו שוב חאג' סעיד א-שאווה ובניו עז-א-דין וסעדי עוז רוח למופת. הם עלו עם היהודים על המשאיות והדפו את הערבים המוסתים. בעמל רב - ובליווי שני ג'יפים בריטיים - הצליחו המשאיות לפרוץ דרך לתחנת המשטרה, שם חיכו עד בואה של רכבת הלילה מאלכסנדריה ללוד. מספר נסיונות נוספים מצד הערבים המתפרעים לתקוף את היהודים נכשלו והפורעים נהדפו.
סמוך לשעה 4.00 לפנות בוקר הגיעה הרכבת מאלכסנדריה. היהודים - אליהם צורף יהודי נוסף שהתגורר במג'דל (אשקלון של היום) - מלווים בשטרים בריטיים, עלו על הרכבת שהובילה אותם ללוד ומשם לתל-אביב. הקיץ הקץ על הקהילה היהודית בעיר עזה. גם הנסיונות לחידוש הקהילה היהודית בעזה נכשלו כולם. הקהילה היהודית בעזה חדלה להתקיים.
מכפר דרום לדיר אל-בלאח ובחזרה
נעזוב את עזה ונמשיך מערבה, לעבר דיר אל-בלאח. לפני 60 שנה, בחודש שבט תש"ד, פברואר 1944, כתב ביומנו מנכ"ל הקרן הקיימת לישראל יוסף וייץ את השורות הבאות: "ליד דיר אל-בלח סיירנו את חלקי הקרקע, שרכש בזמנו מילר מרחובות ונטע את דקלי התמרים שהושמדו בימי המאורעות. אף שהשטח אינו אלא כ- 400דונם ומחולק לחלקות נפרדות, הנה ראוי הוא להיאחז בו, ומשום ששוכן הוא על אם הדרך ויכול לשמש תחנת ביניים בין הירביה וגבולות. אמרנו לנהל משא-ומתן עם מילר על רכישת השטח וגם - וזה העיקר - לחקור ולדרוש באפשרותה של רכישת עוד כ- 800-600 דונם. אז תוקם כאן נקודת ישוב, כי מים מצויים במקום, וגם שפת הים אינה רחוקה - 3-2.5 ק"מ. אולי אפשר יהיה לצרף גם אותו - את הים - אל היבשה..."
הסיור עליו דיבר וייץ נערך בט' שבט תש"ד, 3.2.44. זה היה אחד המהלכים שקדמו לרכישת אדמותיו של טוביה מילר ליד דיר אל-בלאח, עליהם הוקם שנתיים אח"כ קיבוץ כפר-דרום.
מעטים זוכרים כי כמעט כל הנגב הצפוני היה בתקופת התלמוד מיושב יהודים ונקרא "גררתיקה" - ארץ גרר. במסכת סוטה נזכר החכם אליעזר בן יצחק איש כפר דרום. "דרום" היה שם העיר שעמדה כאן בתקופת הצלבנים. לימים שובש השם, וכך בספרות ימי הביניים, ובעיקר אצל הגיאוגרפים הערבים, אנו מוצאים את השם דיר-א-רום (מנזר הרומאים). אח"כ התקצר השם ל"דיר". החיד"א למשל, בתיאור מסעותיו בארץ-ישראל בשנת תקי"ג, ,1753כותב: "אור מוצאי ש"ק נסענו וביום חנינו במקום הנקרא דיר..." בשלב מאוחר הרבה יותר, ככל הנראה רק במאה ה-,19 נוספה למילה "דיר" המילה "בלאח" שפירושה פרי התמר, ככל הנראה בגלל חורשות הדקלים הרבות המטופחות כאן עד היום. זו דיר אל-בלאח שבפאתיה שוכנת כפר-דרום.
כאשר החלה מתחדשת בסוף המאה ה- 19ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל, התנגדו לה ערביי הארץ. זה היה בפומבי. בסתר מכרו הערבים את אדמותיהם ליהודים. גם זה לא מדוייק: את האדמות הטובות שמרו הערבים לעצמם. ליהודים הם מכרו, בכסף מלא, את הביצות.
רוב אדמות חבל עזה היו אדמות פוריות. הביצה היחידה באיזור חבל עזה של היום היתה ביסת א-דיר - ביצת דיר-אל-בלאח, מצפון-מערב לעיירה. זהו אגם גדול - מהגדולים במישור החוף - שנוצר כתוצאה מהצפת איזור החולות בימי הגשמים, כאשר המים אינם יכולים עקב גבעות החול להתנקז אל הים. עמקם של המים באותו אגם מגיעים לפעמים עד צוואר והם אינם מתאיידים לעתים אפילו עד סוף הקיץ. בימי החורף מושך האגם עופות לרוב אבל בימי הקיץ בעיקר היתה ביצה זו מפיצה סביבה מחלות וקדחת.
הודות לביצה זו הצליח בתחילת שנות השלושים פרדסן מרחובות בשם טוביה זיסקינד מילר לקנות אדמות באיזור. מילר קנה חלקת אדמה ליד דיר-אל-בלאח, נטע בה פרדס ותמרים משובחים, וחפר באר בעומק של 38מטרים ששפעה כ-100 מטרים מעוקבים לשעה. אולם גורלם של אלו לא שפר. ב"אינתיפאדה" של שנות השלושים, אלו הקרויות עד ימינו מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט ( 1936-39) עקרו הערבים את מטע התמרים והפרדס וסתמו את הבאר.
בשנת 1944 לטשה עיניה אל השטח הקרן-הקיימת לישראל, ובתום מו"מ ממושך רכשה את האדמות. קדם לקניה ויכוח קשה בין הקק"ל לנציגיו של טוביה מילר בדבר ערכה הכספי של האדמה, ואיום מצד המוכרים כי אם לא יסכימו הקונים להצעתם ימכרו הם את אדמתם לערבים. "אפשר למצוא ערבים שיסכימו לשלם את המחיר הזה" - כתבו אנשי הקק"ל אל עו"ד קירשנר מתל-אביב, שטיפל במכירת הקרקע מטעמו של טוביה מילר - "כאשר מובטחני, שהיהודים קוני הקרקע לא התכוונו לכך שיקנו אדמה כדי למכור אותה לערבים, וביחוד, כשהאדמה נמצאת בשטח איי, הוא בוודאי לא התכוון לחלוקה של הסכם אוסלו. שטח היה הכינוי לאיזורים שלפי "גזרת הקרקע" של הספר-הלבן של מקדונלד משנת 1939אסור למכור בהם קרקעות למי שאינו ערבי ארץ-ישראלי. "ייתכן, שיימצאו קונים ערבים שבכוונה (המילה "בכוונה" מודגשת במקור - ח.ה.) ירבו במחירה, מתוך התגרות להוציאה מחזקת היהודים, אולם נדמה לי, שלכך לא יסכימו בעלי הקרקע, שקודם כל ציונים הם..." בסופו של דבר, לאחר משא-ומתן מתסכל ומייגע עם טוביה מילר ועם באי כוחו, ולאחר אכזבה קשה משהתברר שהשטח הוא בגודל של 262.5 דונם בלבד, רכשה הקרן-הקיימת לישראל את השטח בחודש אב תש"ה, אוגוסט 1945.
השטח כאמור היה קטן בהיקפו, ובוודאי שלא מספיק להקמת יישוב מבוסס ואיתן, אולם במוצאי יום הכיפורים תש"ז, אוקטובר 1946, כשההנהגה הציונית ומפקדת "ההגנה" החליטו להעלות בלילה אחד י"א נקודות התיישבות עבריות בנגב בתגובה ל"תוכנית מוריסון" שאיימה על קריעת הנגב מהמדינה היהודית העתידית, היתה אחת מהן באותו שטח בפאתי דיר-אל-בלאח. אדמת המקום הפכה להיות "קרש קפיצה לפעולות נוספות בסביבה זו" ממש כפי שתיכננו בקרן-הקיימת לישראל. הקיבוץ - של תנועת הקיבוץ-הדתי - קיבל את השם התלמודי הישן כפר-דרום כשם היישוב היהודי שעמד כאן בימי המשנה.
שנה וחצי עמד הקיבוץ במקומו, עד שנת תש"ח. בתום מצור ארוך של הצבא המצרי במלחמת העצמאות, אילצה פקודה מפורשת של המטכ"ל את חברי כפר-דרום לפנות את יישובם. מששבה רצועת-עזה לידיים ישראליות נתפס חידוש הישוב בכפר-דרום כמעשה של צדק היסטורי שאין נכון ואמיתי ממנו. כפר-דרום היתה באופן טבעי להיאחזות הנח"ל הראשונה שקמה ברצועת-עזה אחרי מלחמת ששת-הימים.
כיום גרות בכפר-דרום 60 משפחות, לעומת 35 לפני שלוש שנים. בשנה האחרונה נקלטו שבע משפחות חדשות. עוד שבע משפחות ממתינות בתור, אלא שאין בתים פנויים ביישוב.
אדמות רפיח לא נקנו
את רבי יואל משה סלומון מכירים כולם מהקמת פתח-תקוה, אם לא משיעורי ההיסטוריה אזי מהשיר המפורסם אודותיו. בן 72 היה סלומון כשיצא בראש משלחת של תשעה אנשים, שביקשה לחקור את סיכויי ההתיישבות ברפיח, עיר בה היתה קהילה יהודית בימי הביניים, ובמיוחד את טיב הקרקע. זה היה בחודש שבט תר"ע, 1910. ששה ימים תרה המשלחת את הסביבה המדברית, עד שנתקלה בשטפונות ובקשיי הקרקע. למרות זאת הציעה המשלחת לקנות 90 אלף דונם ממערב לרפיח. התוכנית לא יצאה לפועל.
באותה תקופה התארגנה חברת "אגודת ישראל" שמטרתה המוצהרת - יישוב סביבת רפיח. כאן כבר היתה התקדמות. מהנדס ופועלים מדדו וסימנו 40 אלף דונם מתוך ה- 200 אלף שביקשו לקנות. אלא ששוב לא יצא הענין אל הפועל, בעיקר בגלל קשיים משפחתיים הכרוכים ברישום החוקי של הבעלות על הקרקע. אדמות רפיח לא נקנו
חומר נוסף ניתן להכנס לקישורים הבאים:
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%D7%96%D7%94
http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=1692