תור הזהב וחיי היהודים בספרד

רבות נכתב על תקופה זו בספרד , עשרות אם לא מאות ספרים ומאמרים..

ההסטוריה הכתובה והמצולמת מלמדת כי יהדות ספרד היא הקהילה היהודית שהתקיימה בספרד המוסלמית ולאחר מכן בממלכת ספרד הנוצרית, עד גירוש ספרד בשנת 1492. שיא תפארתה היה במאות ה-9 ועד ה-13, בתקופה הנקראת תור הזהב, תקופה שציינה את הפריחה התרבותית והכלכלית של יהודי ספרד, היוותה את המרכז הדתי, התרבותי והכלכלי של יהודי העולם.

 

בין המאה העשירית ועד המאה השתים-עשרה בדרך כלל שגשגו היהודים תחת שלטון המוסלמים, יהודים מילאו תפקידים בכירים בחצר המלוכה וקהילות היהודים שגשגו. קהילות היהודים הגדולות קמו במדריד, גרנדה, טולדו וקורדובה. תקופה זו התאפיינה במשוררים רבים, הוגי דעות פרשני מקרא ופרשני תלמוד. חכמים בולטים:

​

• רבי אברהם אבן עזרא - פרשן המקרא, משורר, בלשן ופילוסוף.

• רבי משה אבן עזרא - משורר ופילוסוף.

• רבי שלמה אבן גבירול - משורר ופילוסוף.

• רבי יהודה הלוי - פילוסוף ומשורר, מחבר ספר "הכוזרי" ומחבר השיר "ציון הלא תשאלי".

• הרמב"ם - פרשן ופוסק הלכה, רופא, פילוסוף, הוגה דעות.

• רבי משה בן נחמן - פוסק הלכה, פרשן, הוגה דעות, מקובל ורופא.

• רבי שמואל הנגיד - משורר, בלשן, שר האוצר, שר הצבא ומשנה (ווזיר) למלך גרנדה.

 

החל מהמאה ה-9 ועד אמצע המאה ה-12 אינטלקטואלים יהודים רבים פעלו בספרד והיהודים זכו בדרך כלל לביטחון, מצד שני זו הייתה תקופה רוויית זעזועים, ולעתים הביטחון שהיהודים זכו לו נקטע. מסיבה זו ישנה מחלוקת בין החוקרים לאיזה אירוע ניתן לייחס את סיום תור הזהב של יהדות ספרד. ההיסטוריונים המקדימים ביותר טוענים שתור הזהב הסתיים בשנת 1031 עם התפרקות ח'ליפות קורדובה לממלכות קטנות (טאיפות) ותחילתה של אי יציבות בספרד. היסטוריונים אחרים טוענים כי אפשר להתייחס לפוגרום גרנדה בשנת 1066 כסוף תור הזהב שכן זו הייתה הרדיפה האלימה המשמעותית הראשונה כנגד יהודים, שהטילה חורבן זמני על אחת הקהילות המשגשגות ביותר בספרד.

 

קבוצה שלישית של היסטוריונים טוענת שסוף תור הזהב הגיע בעקבות כיבוש ספרד על ידי אל-מוראביטון בשנת 1090 - אף על פי שלא היו רדיפות רחבות היקף כנגד יהודים בתקופתם, מעמד היהודים היה נמוך יותר מבעבר. קבוצה רביעית ואחרונה של חוקרים מגדירה את סוף תור הזהב באמצע המאה ה-12, עם עליית שושלת אל-מוואחידון ותחילתם של רדיפות קשות כנגד היהודים.

 

במאה השתים-עשרה סבלו היהודים בספרד הן מהרדיפות של שושלת אל-מוואחידון המוסלמית והן מתהליך הכיבוש מחדש (רקונקיסטה) של ספרד בידי הנוצרים. לתקופת מה הצליחו היהודים לשבת בשלווה יחסית תחת שלטון הנוצרים אך במאה השלוש-עשרה התחילו לטפול על היהודים עלילות דם ונגזרו גזרות על הדת היהודית. עם סיום הרקונקיסטה בשנת 1492 הוצא צו מלכותי מידי פרננדו השני ואיזבלה, מלך ומלכת ספרד, כי כל יהודי בספרד חייב לעזוב את הממלכה או להתנצר, מאורע זה נקרא בשם גירוש ספרד. יהודים שהתנצרו למראית עין בלבד (כדי למנוע את גירושם מהארץ), עונו על ידי האינקוויזיציה הספרדית (שהוקמה בשנת 1478), אם נמצא שהמשיכו בפולחן היהודי.

שנת 711 נכבש חלקו הדרומי של חצי האי האיברי בידי המוסלמים. משנה זו ועד ל-1391, אז כבשו הנוצרים את האזור שוב ברקונקיסטה, חיו יהודי ספרד תחת שלטון מוסלמי; תקופה זו נקראת תור הזהב של יהדות ספרד ובה התפתחה שירת ימי הביניים של יהדות זו.

 

בשנים אלו ספרד הייתה מחולקת לשניים : בצפון - נוצרים; בדרום - מוסלמים. המדינה הייתה בנויה מנסיכויות והיהודים שחיו תחת שלטון נוצרי ומוסלמי, העדיפו את המוסלמי מאחר שבו התקיימה סובלנות דתית כלפיהם. על כן, התקיימה תנועת הגירה של יהודים מצפון ספרד לדרומה. האסלאם שלט תקופה ארוכה של כ-600 שנה על דרום ספרד ובמהלכה מילאו יהודי ספרד תפקידים חשובים בחצר הח'ליף.

אנו רואים שבאותה תקופה השפיעו אופן החשיבה המוסלמית וצורת שירתה על יהדות ספרד.

​

מבחינים בשני סוגי שירה:

שירת חול, ושירת הקודש.

שירת הקודש - הִנה אותה שירה דתית שאנו רואים בתנ"ך, בספר תהילים ובפיוטים שהגיעו לאחר סגירת התנ"ך, והיא נועדה להיאמר בבית הכנסת.

​

ושירת הצוענים שהם השפיעו על שירת ספרד בכך שהם הכניסו את העצב מחייהם הפרטיים לשירה וגרמו להבעת העצב בשירת ספרד.